התפיסה העצמית של הלוקה במאניה דפרסיה חלק א

לפני מספר חודשים הופיע בעתון ניו יורק טימס מאמר שנכתב על ידי  הגב' לינדה לוגן. במאמר ראשון מסוגו היא כותבת על ההתמודדות שלה עם המניה דפרסיה, מחלה ממנה היא סובלת כבר מעל 20 שנה.
היא מתארת איך המניה דפרסיה החלה בשנות התבגרותה, עם שינויים תכופים במצב הרוח שהגיעה לבסוף לניסיונות אובדניים ולאישפוזים במחלקות פסיכיאטריות.

גב' לוגן מתארת לפרטים את ההשפעה ההרסנית של המחלה על חייה האישיים, ועל החיים של בני משפחתה. המאמר הינו מסמך רגיש ואנושי ביותר,כל פסיכיאטר וכל עובד בריאות נפש צריך לקרוא בעיון את המאמר הזה, אומר פרופ' גרינהאוס. בעזרת תאור חייה היא מראה לנו עד כמה החיים של החולה מושפעים מהמחלה, וחשוב ביותר, היא מביאה את נקודת המבט של החולה על המחלה. המבט האישי הנוכחי מתווסף לגילוים האישיים של חולים אחרים, ומזכירים לנו שוב ושוב, שיש צורך להתייחס לא רק למחלה אלא גם לאדם ש"מאחורי הסימפטומים.  גב' לוגן מובילה אותנו שוב לבדיקה עצמית מעמיקה על דרכינו המקצועיות והתחסותינו לחולה ולמשפחתו בעת משבר נפשי עמוק, ממשיך פרופ' גרינהאוס. אנחנו כפסיכיאטריים אומר גרינהאוס, מאוד טובים בלהעריך את הסימפטומים של המחלה ואת התוצאות של הטיפול, אך פחות מנוסים בהערכת השפעת המחלה על האישיות של האדם.

פרופ' לאון גרינהאוס ממשיך ואומר, התפיסה העצמית של הלוקה במאניה דפרסיה- ה "Self "  של החולה- מאוד משתנה עם הגלים של המחלה. בזמני דיכאון האדם יכול להרגיש משותק, שאפילו הדברים הכי פשוטים קשים ביותר לביצוע. לעומת זאת, בזמנים של מאניה דיפרסיה ההיפך הוא הנכון, האדם חש כל יכול, ששום דבר לא עומד בדרכו. ומה קורה כאשר האדם מתאזן ונמצא "בין הגלים"? האדם יורד לקרקע ופתאום מוצף בשאלות כמו: "מה קרה לי"? "איך יכולתי לעשות דברים כאלו"? "מה עם השליטה על עמצי, איך איבדתי אותה כ"כ"? "מי אני בעצם"? "האם אני יכול לסמוך על עצמי לא לעשות שטויות שוב"? "איזה מן הורה אני"? "האם הילדים שלי יקבלו את המחלה"? "מה חושבים יקירי עלי"? "מה ההשלכות של האישפוז על המשך החיים שלי"? "מהיום רק תרופות כל החיים"? כפי שקוראי המאמר של גב' לוגן יוכלו להתרשם, אלו שאלות שמעסיקות את החולה לאורך השנים של המחלה, וחלקם מקבלים תשובה רק אחרי זמן רב של התמודדות עם הסוגיות המורכבות שהמחלה מציבה לאדם. גב' לוגן מזכירה לנו שטיפול בשיחות לא פחות חשוב מטיפול תרופתי.  שההתבוננות הפנימית של הטיפול הפסיכולוגי מאפשרת בנייה מחדש של העצמי, כולל קבלת המחלה וחיזוק של החלקים החזקים של האישיות של החולה. 

תחילת המחלה שלה כותבת לוגן, התרחשה בשנות ההתבגרות, אבל הגלים הדיכאוניים הראשונים החלו רק  אחרי הלידות של ילדיה ובזמן הלימודים לתואר מתקדם. בהתחלה היא והקרובים לה, ייחסו את חוסר העניין שלה ואת מצבי הרוח הירודים שלה לעומס של החיים. ההורות, הלימודים לתואר מתקדם או המאמץ לכתיבת התיזה לדוקטורט נחשדו כסיבות לנפילת המתח ולחוסר ההנאה שלה. גב' לוגן מתארת בכישרון רב איך התפיסות העצמיות השליליות והירידה בביטחון העצמי החלו לחלחל לתוכה. בצורה הדרגתית כותבת לוגן, היא החלה לחשוב שהיא פחות חכמה, שהיא כבר לא אמא טובה ושאין לה רגשות כלפי הילדים שלה. דברים פעוטים החלו להיראות לה כמשימות ענקיות. היא החלה להיות יותר חשדנית וחשה שגם החברים שלה חושבים עליה דברים פחות טובים. ברגע מאוד אינטימי, אחרי מספר אישפוזים פסיכיאטריים וגם אחרי נסיון אובדני משמעותי, כותבת לוגן על שיחה שניהלה עם הבת הבוגרת שלה. הבת שואלה אותה, "מדוע לא סיפרת לנו"? הרבה חולים לא מסוגלים לדבר על מצבם, הם לא מבינים כ"כ מה קורה להם ולא מזהים את זה כמחלה. הם חושבים שהמצב החולני הוא למעשה האמת עליהם, ושהם השתנו לגמרי, אומר פרופסור לאון גרינהאוס. "ההסתגרות הזאת בתוך תפיסת עולם כ"כ שלילית וחסרת תקווה מעלה מאוד את הסיכון הממשי לאובדנות.

קרא עוד : טיפול במאניה דיפרסיה
קרא עוד : טיפול בגרייה מגנטית
קרא עוד : טיפול בחרדה