מה שואלים רופא בתחילת הטיפול?

א. ממה אני סובל? מה האבחנה שלי?

ב. מדוע אתה בוחר לטפל בי בתרופה זו?
ג. איך מעלים את המינון של התרופה? באיזה מהירות?
ד. איך נוהגים כאשר קיים חשש לתופעות לוואי?

מאוד חשוב לקבל הסברים מפורטים מהרופא. אני ממליץ לרשום גם את ההנחיות של הרופא. חולה בדיכאון בדרך כלל לא מרוכז ושוכח בקלות מה עליו לעשות. לכן על הרופא לספק לחולה הנחיות כתובות וברורות.
מומלץ לעלות ולרדת במינונים של תרופות בצורה הדרגתית. זה עוזר למתן את תופעות הלוואי האפשריות. כמו כן, הפסקה של הטיפול צריך להיעשות באופן מתואם עם הרופא וגם מאוד בהדרגה.

 

 

מה עלי לעשות במידה ואני חש תופעות לוואי של התרופה?

מאוד חשוב להיות בקשר עם הרופא המטפל כדי לוודא שמדובר בתופעות לוואי ולא בחלק מהמחלה הבסיסית. בדרך כלל תופעות לוואי חולפות בהדרגה. מומלץ להוריד מעט את המינון עד שהתופעה תחלוף ואז אפשר לנסות לעלות שוב במינון. אם תופעת הלוואי משמעותית יתכן וצריך להפסיק את התרופה ולמצו תרופה חלופית.

 

 

האם כדי לשלב טיפול פסיכולוגי יחד עם טיפול תרופתי?

רוב המחקרים, וגם הניסיון הקליני, מוכיחים שהשילוב בין טיפול תרופתי וטיפול פסיכולוגי הינו השילוב הנכון בטיפול של בעיית דיכאון או חרדה. גם במצבים פסיכיאטרים אחרים הטיפול המשולב משפר את הסימפטומים של המחלה ואת התפקוד הכללי.

 

 

האם אפשר לדרוש מהחולה שסובל מדיכאון קליני להיות פעיל ולעשות יותר עבור עצמו?

הדיכאון הקליני מאופיין בקושי רב בעשייה. דברים כמו טיפול עצמי, מקלחת וצחצוח שיניים, יכולים להיעשות בקושי רב. מומלץ לדרבן את החולה לעשות יותר תוך הבנה שהדבר קשה לו. אין טעם במריבות או כעסים. דיכאון הינו מחלה ש"משתקת" את הרצון של האדם. עם השיפור הקליני האדם חוזר לעצמו ולתפקוד מלא.

 

 

האם הדיכאון יעבור לי או שאני אסבול מזה כל החיים?

יאוש מאפיין כמעט כל דיכאון והיאוש נמצא בקשר ישיר לעצמה של הדיכאון ולאורך של הדיכאון. מאוד חשוב להבין שדיכאון הינו מחלה מוגבלת בזמן ויעבור עם טיפול מתאים. עידוד הוא חלק חשוב של הטיפול של החולה.

 

 

האם התרופה תשפיע על התפקוד המיני שלי?

תופעות לוואי בתפקוד מיני (ירידה בחשק, ירידה ביכולת להגיע לאורגזמה וירידה באיכות האורגזמה) מופיעים בין 20-30% מהמקרים שמקבלים טיפול פסיכיאטרי. בדרך כלל תופעות אלו משתפרות משמעותית תוך 4-6 שבועות, אבל לפעמים תופעות אלו קיימות כל עוד לוקחים את התרופה. צריך לדווח על זה לרופא (לדבר על זה באופן גלוי) כדי להחליט האם לשנות טיפול. התופעה חולפת לגמרי כאשר מפסיקים את התרופה.