OCD מאמרים בנושא הפרעה טורדנית כפייתית

כל מה שצריך לדעת על אובליטי (Auvelity): הטיפול החדשני והמהיר לדיכאון


מאמר זה מיועד למתן אינפורמציה כללית בלבד לגבי התרופה Auvelity (אובליטי).
המאמר אינו מהווה תחליף להתייעצות רפואית פרטנית עם פסיכיאטר מומחה, ואינו מחליף קריאה בעיון של תרופת אובליטי (AUVELITY) מהווה אחת מההתפתחויות החשובות בשנים האחרונות בתחום הפסיכיאטריה. התרופה אושרה על ידי ה-FDA בארה"ב לטיפול בדיכאון קליני (MDD) בשנת 2022, ובשנת 2026 קיבלה אישור נוסף לטיפול באי-שקט משמעותי בקרב חולים במחלת האלצהיימר.

בישראל, התרופה אושרה לטיפול בדיכאון ונכנסה לסל התרופות כטיפול קו שלישי – מיועדת למטופלים הסובלים מדיכאון קליני שלא השיגו תגובה מספקת לאחר ניסיון טיפולי בשתי תרופות נוגדות דיכאון אחרות (נכון לעכשיו, התרופה טרם אושרה בישראל להתוויה של אי-שקט באלצהיימר).

הייחוד של אובליטי טמון בשילוב בין שתי תרופות מוכרות וליצרת מנגנון משולב ועוצמתי:

  1. בופרופיון (Bupropion): מוכר בישראל כתרופות נפרדות בשמות מסחריים כמו וולבוטרין (Wellbutrin-XR) וזיבן (Zyban).
  2. דקסטרומטורפן (Dextromethorphan): רכיב מוכר המשמש מזה שנים רבות כתרכובת בסירופים נפוצים להקלת שיעול.

מהו מנגנון הפעולה של אובליטי? 

  • מנגנון הפעולה של אובליטי מתבסס על פעילות סינרגטית (משולבת) במוח של שני החומרים הפעילים:
  • דקסטרומטורפן (Dextromethorphan): פועל כמעכב (אנטגוניסט) של קולטני NMDA וכמפעיל (אגוניסט) של קולטני סיגמא-1 במוח. דרך כך הוא מווסת את מערכת הגלוטמט – מוליך עצבי מרכזי המעורב בוויסות מצב הרוח והפלסטיות העצבית (יכולת המוח להשתקם וליצור קשרים חדשים).
  • בופרופיון (Bupropion): משמש מעכב ספיגה חוזרת של נוראדרנלין ודופמין. עם זאת, תפקידו הקריטי בשילוב זה הוא עיכוב האנזים CYP2D6 בכבד. עיכוב אנזים זה מונע את הפירוק המהיר של הדקסטרומטורפן, מעלה באופן משמעותי את ריכוזו בדם ומאריך את שהותו בגוף – מה שמאפשר לו להשיג השפעה טיפולית עוצמתית במערכת העצבים המרכזית.

הערה לגבי גמילה מעישון: בופרופיון פועל גם כמעכב קולטני ניקוטין במוח, תכונה שהובילה לשימושו בתרופות לגמילה מעישון. עם זאת, תרופת אובליטי אינה מיועדת או מומלצת להפסקת עישון.

 

התוויה של ואופן השימוש: 

ההתוויה המרכזית לטיפול בתרופת אובליטי הינה הפרעת דיכאון מג'ורי (MDD) במבוגרים. התרופה מיועדת להפחתת תסמיני דיכאון ולשיפור התפקוד היומיומי של המטופלים, כאשר יתרונה הבולט, כפי שמפרסמת החברה המפיקה את התרופה, היא היכולת להוביל להקלה קלינית כבר במהלך השבוע הראשון לטיפול.


פרוטוקול המינון המדורג:

  • ימים 1–3: טבלייה אחת ביום, בשעות הבוקר.
  • החל מהיום ה-4: העלאת המינון לטבלייה אחת פעמיים ביום, בהפרש של 8 שעות לפחות בין נטילה לנטילה.
  • הנחיות נטילה: יש לבלוע את הטבליות בשלמותן עם מים. אין ללעוס, לכתוש או לחצות את הטבליה, כדי לא לפגוע במנגנון השחרור המבוקר.
  • דגש לחולי כליות: למטופלים עם ירידה משמעותית בתפקוד הכלייתי מומלץ ליטול טבלייה אחת ביום בלבד.

התוויות נגד, תופעות לוואי ואינטראקציות בין-תרופתיות:

שימוש בטוח באובליטי מחייב בחינה קפדנית של התוויות הנגד, פרופיל תופעות הלוואי והפוטנציאל לאינטראקציות בין-תרופתיות. 

  • התרופה אסורה לשימוש בקרב מטופלים עם היסטוריה של הפרעת פרכוסים.
  • אסורה לשימוש בקרב הסובלים מאנורקסיה נרבוזה או בולימיה. 
  • בעת גמילה חדה מאלכוהול או מבנזודיאזפינים. 
  • . איסור מוחלט על שילוב עם תרופות נוגדות דיכאון מקבוצת מעכבי מונואמין אוקסידאז (MAOIs) בשל סיכון לתסמונת סרוטונין מסכנת חיים. יש להמתין לפחות 14 ימים בין הפסקת מעכבי MAO לתחילת אובליטי. 
  • התרופה אינה מומלצת בזמן הריון או בהנקה

תופעות הלוואי השכיחות ביותר שנצפו בניסויים קליניים כוללות:

  • סחרחורת 
  • ישנוניות 
  • כאבי ראש
  • יובש בפה
  • הזעת יתר 
  • שלשולים או אי-נוחות במערכת העיכול 
  • תופעות דורשות מעקב: ירידה ברמת הנתרן בדם (היפונתרמיה – שכיח יותר בגיל השלישי) או החמרה של לחץ תוך-עיני (גלאוקומה לא מטופלת). 
  • עלייה בלחץ הדם
  • הופעת פרכוס או פרכוסים
  • ירידה ברמה של נתרן בדם במיוחד בגיל השלישי
  • החמרה של לחץ תוך עיני (גלאוקומה) כאשר המטופל אינו נוטל טיפול לעיין 

אינטראקציות בין-תרופתיות: 

  • תרופות המשפיעות על אנזימי כבד (CYP2D6 / CYP2B6): תרופות נוגדות דיכאון אחרות (SSRI/SNRI) או תרופות נגד פטריות מעכבות את פירוק התרופה ועלולות להעלות את רמתה בדם. מנגד, תרופות המזרזות אנזימים (כמו טגרטול) מפחיתות את יעילותה.
  • השפעה על תרופות לב: אובליטי עלולה להעלות רמות בדם של תרופות מסוימות ללב (כגון דיגוקסין ותרופות להפרעות קצב).
  • אלכוהול: מומלץ להימנע מצריכת אלכוהול במהלך הטיפול באובליטי.

שימוש בהריון ובהנקה:

 אובליטי אינה מומלצת לשימוש בזמן הריון או הנקה. נתונים מחקריים מצביעים על סיכון להשפעות רעילות על מוח העובר. המרכיב בופרופיון עובר בחלב אם ועלול להיות טוקסי לתינוק היונק. במידה והטיפול נלקח, מומלץ להמתין לפחות 5 ימים מהפסקתו ועד לתחילת הנקה. 

מצבים רפואיים בהם לא מומלץ ליטול אובליטי:

    • מחלה פרכוסית פעילה היום או בעבר
    • אם המטופל או מטופלת אובחנו עם הפרעת אכילה  (אנורקסיה או בולימיה)
    • במידה ונעשתה הפסקה פתאומית בשימוש של אלכוהול או של תרופות הרגעה
    • בזמן שימוש ועד שבועיים אחרי הפסקת לקיחה של תרופות מקבוצת חוסמי MAO
  • אם סבלת בעבר מאלרגיות של WELLBUTRIN או לסירופ שיעול
  • למטופלים עם ירידה משמעותית בתפקוד הכלייתי מומלץ ליטול רק כדור אובליטי ליום

הניסיון הקליני של פרופ' לאון גרינהאוס עם אובליטי:


כיוון שאובליטי היא תרופה חדשה יחסית בישראל, הניסיון הקליני עמה בארץ נבנה בהדרגה. פרופ' לאון גרינהאוס, כפסיכיאטר מומחה המטפל במקרים מורכבים ובתסמונות דיכאון עמידות שלא הגיבו לקווי הטיפול המקובלים, משלב תרופות חדשניות אלו בשלבים מוקדמים של כניסתן לשימוש.

הניסיון הקליני שהצטבר במרפאה עד כה עם אובליטי הוא חיובי מאוד, ומראה כי עבור המטופלים המתאימים – התרופה מעניקה מענה מהיר, אפקטיבי ובעל פרופיל בטיחותי טוב.

 

לסיכום

אובליטי מייצגת עידן חדש בטיפול בדיכאון מג'ורי קליני. השילוב העוצמתי בין שני הרכיבים הוותיקים יוצר מנגנון הפועל על קולטני הגלוטמט והדופמין/נוראדרנלין במקביל. היתרון הבולט ביותר של התרופה הוא מהירות ההשפעה – שיפור קליני שנצפה כבר בתוך שבוע ימים.

הכניסה של אובליטי לסל התרופות בישראל כקו שלישי פותחת אפשרות טיפולית מתקדמת ונגישה עבור מטופלים שלא נושעו מהטיפולים הסטנדרטיים.

סובלים מדיכאון עמיד או מעוניינים בייעוץ לגבי התאמת אובליטי?

פרופ' לאון גרינהאוס עומד לרשותכם לבחינת ההיסטוריה הטיפולית והתאמת תוכנית טיפול מתקדמת ואישית.

📞 לחצו כאן ליצירת קשר עם המרפאה ותיאום פגישת ייעוץ

 

מהפכה בטיפול בסכיזופרניה: המשמעות של התרופה החדשה COBENFY (קובנפי)

מאמר זה מיועד למתן אינפורמציה כללית בלבד לגבי התרופה COBENFY (קובנפי). המאמר אינו מהווה תחליף להתייעצות רפואית פרטנית עם פסיכיאטר מומחה, ואינו מחליף קריאה בעיון של העלון לצרכן של התרופה.

 

אישור ה-FDA שניתן בספטמבר 2024 לתרופה COBENFY  המורכבת משילוב של שתי תרופות שונות, קסנומלין וטרוספיום כלוריד ,(xanomeline–trospium) מסמן פריצת דרך היסטורית בטיפול הפרמקולוגי בסכיזופרניה.
התפתחות זו מהווה שינוי פרדיגמה בעולם הטיפולי בפסיכיאטריה, שכן היא מעבירה את דגש הטיפול מהמערכת הדופמינרגית המסורתית אל עבר ויסות המערכת הכולינרגית באמצעות הפעלה סלקטיבית של קולטנים מוסקריניים.
דברי פרופ' לאון גרינהאוס: "כפסיכיאטר המטפל מזה עשרות שנים במתמודדים עם סכיזופרניה ופסיכוזה, האישור של תרופת ה-COBENFY מהווה עבורנו תקווה אמיתית ושינוי עמוק. במשך חצי מאה היינו מוגבלים לתרופות שפועלות על מנגנון הדופמין בלבד – טיפולים שהיו כרוכים לעיתים קרובות בתופעות לוואי קשות כמו עליה ניכרת במשקל, הפרעות מוטוריות ותחושת כהות רגשית. הכניסה של טיפול המבוסס על המערכת הכולינרגית פותחת עידן חדש, המאפשר להשיג איזון נפשי תוך שמירה על איכות החיים של המטופל." 

 

איך פועלת התרופה קובנפי? 

מנגנון הפעולה הייחודי של COBENFY מבוסס על שילוב בין שני חומרים פעילים בעלי מאפיינים המשלימים זה את זה: 

  • קסנומלין הוא אגוניסט (מפעיל) של קולטנים מוסקריניים מסוג M1 ו-M4 במוח.
    הפעלת קולטנים אלו במערכת העצבים המרכזית היא אחראית לאפקט האנטי-פסיכוטי של התרופה.
    הפעלת קולטנים אלו מובילה לויסות עקיף של המסלולים הדופמינרגיים והגלוטמטרגיים,
    ובכך מעניקה את ההשפעה האנטי-פסיכוטית הרצויה מבלי לחסום ישירות את קולטניD2  .
  • טרוספיום כלוריד הוא אנטגוניסט (מעקב) מוסקריני שכמעט ואינו חוצה את מחסום הדם-מוח, ולכן פועל בעיקר בגוף ההיקפי. תפקידו לצמצם את תופעות הלוואי (בעיקר במערכת העיכול)  טבלת השוואה: COBENFY מול תרופות קלאסיות
פרמטר השוואתי תרופות נוגדות פסיכוזה קלאסיות (דור 1 ו-2) COBENFY (קובנפי)
מנגנון פעולה מרכזי חסימה ישירה של קולטני דופמין D2 במוח הפעלה סלקטיבית של קולטנים מוסקריניים (M1/M4)
השפעה על המשקל וחילוף חומרים סיכון גבוה לעלייה במשקל, סוכרת והפרעות מטבוליות אינה גורמת לעלייה במשקל או להפרעות מטבוליות
תופעות לוואי מוטוריות (EPS) שכיח: נוקשות שרירים, רעד ואי-שקט מוטורי היעדר תופעות לוואי מוטוריות שכיחות
רמות הורמון הפרולקטין סיכון לעלייה בפרולקטין (העלולה לגרום להפרעות בפוריות/מחזור) אינה מעלה את רמות הפרולקטין

 

אוכלוסיית היעד, התווית הטיפול והתוויות נגד

ההתוויה הקלינית הראשית של התרופה COBENFY היא לטיפול בסכיזופרניה במבוגרים.
התרופה מציעה מענה קליני משמעותי עבור חולים החווים תסמינים חיוביים, שליליים וקוגניטיביים של המחלה.
היא מיועדת באופן מיוחד למטופלים אשר סבלו מחוסר סבילות לתופעות הלוואי הקשות של נוגדי פסיכוזה דופמינרגיים מסורתיים או שלא השיגו תגובה טיפולית מספקת עמם.
היות שהתרופה אינה חוסמת קולטני D2 היא מהווה אלטרנטיבה חשובה לחולים הרגישים להפרעות מוטוריות ולעלייה במשקל.  

לצד התוויה זו, קיימות התווית נגד קליניות ברורות עקב השפעותיו של המרכיב טרוספיום כלוריד:

  • התרופה אינה מיועדת לשימוש במטופלים הסובלים מאצירת שתן.
  • אינה מיועדת לסובלים ממחלת כבד (חמורה או בינונית).
  • אינה מיועדת לסובלים מהאטה בריקון הקיבה או מלחץ עיני מוגבר לא מטופל (גלאוקומה).
  • מותווית כנגד במקרים של רגישות יתר ידועה לאחד מהרכיבים הפעילים.
  • התרופה לא מיועדת למטופלים הסובלים מגלאוקומה לא מטופלת 


פרופיל תופעות הלוואי והבטיחות הקלינית

פרופיל הבטיחות של COBENFY נחשב לטוב בהשוואה לתרופות נוגדות פסיכוזה דור ראשון, שני ושלישי, בעיקר בשל היעדר זיקה ישירה לקולטני דופמין D2 .  ניסויים קליניים מצביעים על כך שהטיפול אינו מלווה בתופעות הלוואי הטיפוסיות לחוסמי דופמין, כגון תסמינים חוץ-פירמידליים (EPS), עלייה משמעותית במשקל, הפרעות במטבוליזם או עלייה ברמות הפרולקטין.  יתרון זה מפחית באופן ניכר את הסיכון לתחלואה נלווה מטבולית ונוירולוגית ארוכת טווח.

 

תופעות הלוואי השכיחות ביותר שנצפו במהלך הטיפול הן בעיקר במערכת העיכול:

  • עצירות (כ-21%)
  • בחילות (כ-19%)
  • צרבת ואי-נוחות בבטן (דיספפסיה, כ-19%)
  • הקאות (כ-14%)
  • עלייה בלחץ הדם או בדופק (כ-14%)
  • יובש בפה (כ-4%)

תופעות לוואי נדירות יותר אך משמעותיות 

  • עצירת שתן — סיכון מוגבר בקרב קשישים, גברים עם הגדלת ערמונית שפירה (BPH) או חסימה בדרכי השתן, וחולי סוכרת עם פגיעה בשלפוחית השתן.
  • השפעות אנטי כולינרגיות על מערכת העצבים המרכזית — סחרחורת, בלבול, הזיות.
  • עלייה חולפת באנזימי כבד ועדות לכיווץ דרכי מרה, שעלולה להתבטא כאבן מרה חולפת.

הנחיות הנטילה ופרוטוקול העלאת המינון (טיטרציה) 

אופן הנטילה המומלץ של :COBENFY

  • נטילה פומית של כמוסות פעמיים ביום
  • מומלץ ליטול את הכמוסה על קיבה ריקה או שעתיים אחרי ארוחה
  • הטיפול מיושם באמצעות פרוטוקול טיטרציה הדרגת:
    •  השלב הראשוני מתחיל במינון של 50/20 מ"ג (קסנומלין/טרוספיום) פעמיים ביום למשך יומיים
    • לאחר מכן המינון מועלה ל-100/20 מ"ג פעמיים ביום למשך חמישה ימים נוספים
    • כעבור שבוע מתחילת הטיפול ניתן להעלות את המינון לרמה המרבית המומלצת שהיא 125/30 מ"ג פעמיים ביום

אינטראקציות בין תרופתיות של קובנפי. 

  • מעכבים חזקים של האנזים  CYP2D6בכבד

המרכיב קסנומלין (xanomeline) מפורק בגוף בעיקר על ידי אנזים כבדי בשם CYP2D6 .
נטילת קובנפי יחד עם תרופות המעכבות אנזים זה עלולה להעלות משמעותית את רמתו בדם ולהגביר את הסיכון לתופעות לוואי.
תרופות נוגדות דיכאון כמו פלואוקסטין (פריזמה, פלוטין), פרוקסטין (פקסט, סרוקסט) וברופרופיון (וולבוטרין) . כמו כן, תרופות לטיפול בפטרת מעכבות את האנזים בעוצמה רבה. 

  •  תרופות אנטי-כולינרגיות  (Anticholinergics)

המרכיב טרוספיום (trospium) הוא חוסם קולטנים מוסקריניים (אנטי-כולינרגיים). שילוב של קובנפי עם תרופות אחרות בעלות פעילות אנטי-כולינרגי עלול להחמיר תופעות לוואי כמו יובש בפה, עצירות, אצירת שתן וטשטוש. בקבוצה זאת נמצאות תרופות אנטי היסטמיניות לטיפול באלרגיות, תרופות לטיפול בשלפוחית רגיזה ותרופות לטיפול בהגדלת הערמונית. 

  •  תרופות המופרשות דרך הכליות (Active Tubular Secretion) 

טרוספיום מופרש מהגוף דרך הכליות במסלול ייחודי. תרופות אחרות המשתמשות באותו מסלול הפרשה עלולות להתחרות עם טרוספיום, דבר שיכול להוביל לעלייה ברמות של קובנפי או של התרופה השנייה בגוף. דוגמאות נפוצות הן תרופות לסוכרת (כמו מטפורמין), תרופות ללחץ דם ומשתנים (כמו פוסיד/פורוסמיד)  ואנטיביוטיקה כמו אמוקסיצילין או צפלקסין.

  • תרופות המושפעות מחלבון P-gp או מהאנזים CYP3A4 

קובנפי פועל כמעכב חלש של החלבון P-gp ושל האנזים CYP3A4 דבר העלול לגרום לעלייה ברמות בדם של תרופות מסוימות כמו: תרופות לאלרגיה (פקסופנאדין,  נוגדי חרדה כמו בוספירון,  מדללי דם מסוימים או תרופות לשיפור תפקוד הלב.  

  •  אינטראקציה עם מזון ואלכוהול
  • מזון: יש ליטול קובנפי על קיבה ריקה (לפחות שעה לפני ארוחה או שעתיים אחריה). מזון משנה את ספיגת התרופה ועלול לפגוע ביעילותה או להחמיר תופעות לוואי במערכת העיכול. 
  • אלכוהול: מומלץ להימנע משילוב של אלכוהול סמוך לנטילת התרופה, שכן הוא עלול להאיץ את שחרור החומר הפעיל ולהעלות סיכון לרעילות או לירידה ביעילות.

 

באיזה מקרים רצוי לתת קובנפי תחת השגחה הדוקה יותר?

  1. מטופלים שסובלים מעצירת שתן או  ירידה משמעותית בתפקוד הכלייתי.
  2. מטופלים עם פגיעה בינונית או קשה בכבד. 
  3. מטופלים בגיל השלישי עם ירידה קוגניטיבית. 
  4. מטופלים הסובלים מלחץ תוך עיני (גלאוקומה) לא מטופל.  

האם קובנפי תרופה מותרת בהריון או בהנקה?

השפעות של קובנפי על העובר אינן ידועות, לכן קובנפי תרופה לא מומלצת בזמן הריון. 

לא ידוע אם קובנפי חודר לחלב אם ובאיזה ריכוז, לכן לא מומלץ להניק כאשר נוטלים תרופה זאת. 

 

מעמד התרופה בישראל 

  • רישום: התרופה נרשמה ואושרה על ידי משרד הבריאות בישראל בשלהי 2025.
  • סל הבריאות: קובנפי הוגשה לוועדת סל התרופות לשנת 2026 לטיפול בסכיזופרניה — צעד שהוצג כפריצת דרך פוטנציאלית לאחר עשרות שנים ללא חידוש משמעותי בתחום. עם זאת, בהחלטה הסופית שפורסמה בפברואר 2026 התרופה לא נכנסה לסל הבריאות, בשל עלות משוערת גבוהה של הטיפול.
  • המשמעות בפועל: נכון לכתיבת מאמר זה, קובנפי אינה ממומנת על ידי סל הבריאות הממלכתי בישראל, ולכן חולים המעוניינים בה נדרשים לבדוק חלופות מימון: 
    • ביטוחים משלימים (שב"ן) של קופות החולים — לעיתים מכסים תרופות שאינן בסל, בכפוף למדיניות כל קופה. מומלץ לבדוק ישירות מול הקופה או באתר "כל הבריאות".
    • ביטוחי בריאות פרטיים — חלק מהפוליסות הפרטיות מכסות תרופות מחוץ לסל.
    • רכישה פרטית — תרופות שאינן בסל עלולות לעלות בישראל סכומים גבוהים.
    • ייתכן שהתרופה תעלה שוב לדיון בוועדת הסל בשנים הבאות ("דיוני המשך"), כפי שנהוג עבור תרופות שנדחו בשל עלות אך נמצאו יעילות מבחינה קלינית.

לסיכום

תרופת COBENFY (קובנפי) משנה את האופק הטיפולי עבור מתמודדים עם סכיזופרניה. לא מדובר ב"עוד תרופה", אלא בשינוי פרדיגמה שלא התרחש בפסיכיאטריה כבר עשרות שנים.

היעדר הפעילות הישירה על קולטני הדופמין מאפשר טיפול יעיל תוך צמצום משמעותי של תופעות לוואי קשות – ללא סיכון לעלייה במשקל, הפרעות מטבוליות, תופעות מוטוריות או עלייה בהורמון הפרולקטין. התרופה מהווה בשורה חיונית במיוחד עבור מטופלים שלא השיגו מענה מספק מהטיפולים הקיימים או שסבלו מתופעות לוואי בלתי נסבלות.

מעוניינים בייעוץ פסיכיאטרי מתקדם או בבחינת התאמה לטיפולים החדשניים ביותר?

פרופ' לאון גרינהאוס עומד לרשותכם עם ניסיון קליני עשיר והתאמה טיפולית אישית.

📞 לחצו כאן ליצירת קשר עם המרפאה ותיאום פגישת ייעוץ

 

טיפול בגרייה מגנטית מוחית (TMS / aiTBS) לדיכאון וחרדה: המדריך המלא

מבוא: עידן חדש בטיפול הנפשי

התמודדות עם דיכאון קליני, הפרעות חרדה או הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD) עשויה להיות מסע ארוך ומייאש. עבור מטופלים רבים, התרופות הנוגדות דיכאון וחרדה אינן מביאות להקלה המיוחלת, או שהן מלוות בתופעות לוואי קשות שמקשות על שגרת החיים. בעבר, המצב שבו טיפול תרופתי אינו מועיל הוגדר כ"דיכאון עמיד", והאפשרויות הטיפוליות שעמדו בפני הפסיכיאטרים היו מוגבלות.

בשנים האחרונות חלה מהפכה טכנולוגית וקלינית בעולם הפסיכיאטריה. אחת הפריצות המשמעותיות ביותר היא הטיפול בגרייה מגנטית מוחית (TMS - Transcranial Magnetic Stimulation). מדובר בטכנולוגיה לא פולשנית, בטוחה ומאושרת על ידי ה-FDA והמכון הלאומי לבריאות, המציעה מענה ממוקד ואפקטיבי בדיוק במקומות שבהם התרופות נכשלו.

בסרטון הקצר שלפניכם, מסביר פרופ' לאון גרינהאוס את המהות של הטיפול בגרייה מגנטית ואת האופן שבו היא משנה את מפת הטיפול הנפשי. במאמר זה נצמיח עומק והרחבה לדבריו, ונבחן כיצד הטיפול עובד, למי הוא מתאים, ומדוע הוא מוגדר כאחת ההצלחות הגדולות של הפסיכיאטריה המודרנית.

מהי גרייה מגנטית מוחית (aiTBS) וכיצד היא פועלת?

המוח האנושי פועל באמצעות אותות חשמליים וכימיים. מחקרי דימות מוחי הראו כי אצל אנשים המתמודדים עם דיכאון או חרדה, קיימת ירידה בפעילות החשמלית באזורים מסוימים במוח בעיקר בקליפת המוח המצחית (Prefrontal Cortex), האחראית על ויסות מצב הרוח, החרדה והרגש.

במיינד קליניק אנו משתמשים בפרוטוקול המודרני והמתקדם ביותר של גרייה מגנטית - aiTBS (הכולל טיפול ב-Accelerated iTBS / Intermittent Theta-Burst Stimulation). בניגוד לשיטות ה-TMS הקלאסיות והאיטיות יותר, טכנולוגיית ה-Theta-Burst מעבירה פולסים מגנטיים במבנה תדרים ייחודי המדמה את הפעילות הטבעית של המוח, ומשיגה תוצאות קליניות מעולות בזמן קצר בהרבה.

טכנולוגיה זו פועלת באמצעות סליל אלקטרומגנטי המונח בעדינות על הראש באזור המיועד. הסליל מייצר פולסים מגנטיים קצרים (בדומה לעוצמה של מכשיר MRI), אשר עוברים דרך גולגולת המטופל ללא כאב ומגרים את תאי העצב (הנוירונים) באזור המטרה.

המנגנון הביולוגי של הטיפול:

  • עירור עצבי (Neural Stimulation): הפולסים המגנטיים מעוררים את הפעילות החשמלית באזורים ה"תרדמתיים" במוח.
  • גמישות מוחית (Neuroplasticity): הטיפול המתרחש לאורך זמן מעודד את המוח ליצור קשרים עצביים חדשים ובריאים.
  • איזון מוליכים עצביים: הטיפול מסייע באיזון הרמות של סרוטונין, דופמין ונוראפינפרין באזורים הממוקדים.

 שילוב תרופתי למקסום תוצאות הטיפול (NMDA Booster)

כחלק מהחתירה למצוינות קלינית, פרופ' לאון גרינהאוס מיישם בקליניקה פרוטוקול חדשני וייחודי (שאינו מיושם באופן שגרתי בקליניקות אחרות בארץ): שילוב של תרופה בשם D-Cycloserine (במינון נמוך של 100 מ"ג, כשעה לפני הטיפול), עבור מטופלים המסכימים לכך.

  • איך זה עובד? הטיפול ב-iTBS / aiTBS פועל על קולטני ה-NMDA במוח כדי לעודד ולחזק גמישות מוחית (Neuroplasticity). תרופת ה-D-Cycloserine פועלת כמשגת ומגבירה (Partial NMDA Agonist) של אותה הפעילות.
  • האפקט הטיפולי: מחקרים קליניים רבים מוכיחים כי נטילת התרופה בסמוך לגרייה המגנטית פועלת כ"מאיץ" (Booster), מחזקת את השפעת ה-TBS ומעלה באופן משמעותי את אחוזי ההפוגה (Remission) והתגובה החיובית לטיפול בדיכאון.
  • גמישות טיפולית: במיינד קליניק הטיפול מותאם אישית ויכול להינתן הן במתכונת של טיפול יומי קלאסי (iTBS) והן במתכונת מואצת (Accelerated iTBS) לפי צורכי המטופל.

יתרונות הטיפול בגרייה מגנטית מוחית

לטיפול ב-aiTBS ישנם יתרונות מרכזיים ההופכים אותו לבחירה מועדפת על ידי רופאים ומטופלים כאחד:

  • טיפול לא פולשני: הטיפול אינו דורש הרדמה, ניתוח או אשפוז.
  • ללא תופעות לוואי סיסטמיות: בניגוד לתרופות המגיעות לכל מערכות הגוף ויכולות לגרום לעלייה במשקל, פגיעה בתפקוד המיני, עייפות או יובש בפה  הטיפול המגנטי ממוקד רק במוח ואינו משפיע על שאר מערכות הגוף.
  • חזרה מיידית לשגרה: בתום כל מפגש טיפולי, המטופל יכול לנהוג, לחזור לעבודה ולהמשיך בסדר יומו הרגיל ללא מגבלה.
  • שיעורי הצלחה גבוהים: מחקרים קליניים מראים כי אחוזים ניכרים מהמטופלים שלא הגיבו לטיפול תרופתי חווים שיפור משמעותי בתסמינים, וחלקם אף מגיעים להפוגה מלאה (Remission).

למי הטיפול בגרייה מגנטית מיועד?

הטיפול מיועד למגוון מצבים נפשיים ונוירולוגיים, כאשר ההתוויות המרכזיות כוללות:

  • דיכאון עמיד (Treatment-Resistant Depression): מטופלים אשר ניסו לפחות שני סוגים של תרופות נוגדות דיכאון במינון ובמשך זמן מספקים ולא חוו הקלה מספקת.
  • הפרעות חרדה (Anxiety Disorders): כולל חרדה מוכללת, התקפי חרדה וחרדה חברתית.
  • הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD): פרוטוקולים ייעודיים של גרייה מגנטית עמוקה (Deep TMS / aiTBS) הוכחו כפותרים דפוסים מחשבתיים כפייתיים.
  • פוסט-טראומה (PTSD): סיוע בוויסות תגובות הלחץ והחרדה אצל מתמודדי טראומה.

מהלך הטיפול: למה לצפות?

אצל פרופ' לאון גרינהאוס, הטיפול בגרייה מגנטית מתבצע לפי הפרוטוקולים המדעיים והמתקדמים ביותר בהתאמה אישית.

שלבי הטיפול:

  1. פגישת אבחון ומיפוי ראשונית: פרופ' גרינהאוס מבצע אבחון מקיף. בשלב זה מוגדרת ה"עוצמה המוטורית" של המטופל ונקבעת הנקודה המדויקת על הקרקפת שבה יונח הסליל.
  2. שיטת הטיפול ומשך המפגש: בזכות השימוש בטכנולוגיית aiTBS, משך כל מפגש טיפולי מקוצר משמעותית ועומד על כ- 10 דקות בלבד (לעומת 20–40 דקות בשיטות ה-TMS הישנות), תוך שמירה על יעילות קלינית גבוהה ביותר. במהלך הטיפול המטופל יושב בנוחות בכורסה מותאמת, יכול לשוחח, להקשיב למוזיקה או לנוח.
  3. סדרת המפגשים ופרוטוקול מואץ: סדרת הטיפול כוללת לרוב בין 20 ל-36 מפגשים. בהתאם לאבחון הרפואי, ניתן לקיים פרוטוקול טיפול מואץ (Accelerated) המאפשר מספר מפגשים קצרים ביום אחד, וכך לקצר דרמטית את פרק הזמן עד להשגת הקלה בתסמינים. הפרוטוקול המואץ של פרופסור גרינהאוס כולל 3 טיפולים ליום (המתבצעים ברצף עם הפרש של 30-20 דקות בן הטיפולים) למשך 10 ימים. 
  4. תחושה במהלך הטיפול: המטופלים חשים בתיפוף קל או בניקוש קל על הקרקפת באזור הטיפול. התחושה אינה כואבת ומתרגלים אליה במהירות.

שאלות נפוצות על טיפול ב-TMS / aiTBS (FAQ)

מהו היתרון של טיפול aiTBS בשילוב D-Cycloserine במיינד קליניק?

טכנולוגיית ה-aiTBS מאפשרת להשיג תוצאות טיפוליות בזמן קצר בהרבה בהשוואה ל-TMS קלאסי. השילוב הייחודי של נטילת D-Cycloserine (100 מ"ג) שעה לפני הטיפול פועל כ"מאיץ" (Booster) של הגמישות המוחית, ומגדיל באופן משמעותי את סיכויי ההצלחה וההפוגה מהדיכאון והחרדה.

האם הטיפול בגרייה מגנטית בטוח?

כן, הטיפול בטוח ביותר ומאושר על ידי ארגוני הבריאות המובילים בעולם (כולל ה-FDA האמריקאי ומשרד הבריאות בישראל). תופעת הלוואי השכיחה ביותר היא אי-נוחות קלה בקרקפת או כאב ראש חולף בימים הראשונים לטיפול, החולפים מעצמם או בעזרת משכך כאבים קל. תופעת לוואי נדירה ביותר היא הופעת פרכוס חד פעמי. 

תוך כמה זמן ניתן לחוש בשיפור?

מרבית המטופלים מתחילים להרגיש שיפור ראשוני במצב הרוח, בריכוז ובאיכות השינה לאחר 2-3 שבועות של טיפול עקבי (ובפרוטוקול מואץ לעיתים אף מהר יותר). השיפור המרבי מתקבל לקראת סוף סדרת הטיפולים.

כמה טיפולים של aiTBS נדרשים?

הסירה הטיפולית של כוללת 3 טיפולים ליום למשך 10 ימים (5 פעמים בשבוע). במקרים רבים אחרי שקיימת הטבה עם הטיפול פרופסור גרינהאוס יכול להציע סדרה של טיפולים אחזקתיים מתאמים לכל מטופל.  

האם הטיפול בגרייה מגנטית מחליף את התרופות?

לא בהכרח. לרוב, טיפול ב-aiTBS ניתן במקביל לטיפול התרופתי כדי להגביר את יעילותו. 

האם טיפול ב-TMS הוא טיפול בשוק חשמלי (ECT)?

לחלוטין לא. מדובר בשתי טכנולוגיות שונות לגמרי. טיפול בשוק חשמלי (ECT) דורש הרדמה מלאה, גורם להתקף אפילפטי מבוקר ועשוי להיות מלווה בפגיעה זמנית בזיכרון. טיפול ב-TMS/aiTBS אינו דורש הרדמה, אינו גורם לשינוי בהכרה ואינו פוגע בזיכרון.

סיכום: לוקחים שליטה חזרה על החיים

דיכאון וחרדה אינם חייבים להיות גזירת גורל, גם אם טיפולים קודמים לא צלחו. הטיפול בגרייה מגנטית מוחית מתקדמת (aiTBS) מציע אלטרנטיבה מבוססת מחקר, בטוחה ואפקטיבית, המאפשרת למוח לשקם את הפעילות התקינה שלו ולהחזיר לכם את איכות החיים.

אם אתם או יקיריכם מתמודדים עם דיכאון, חרדה או תסמינים נפשיים שלא שיפרו את מצבם בעזרת טיפול תרופתי, פרופ' לאון גרינהאוס מזמין אתכם לפגישת ייעוץ ואבחון.

  • טלפון ליצירת קשר: 0509595240
  • כתובת הקליניקה: צייטלין 1, קומה 2, תל אביב
  • או לפנייה באמצעות הטופס באתר

OCD (הפרעה טורדנית כפייתית): המדריך המלא לאבחון, טיפול ותקווה להחלמה

הפרעה טורדנית כפייתית, המוכרת בעולם הרפואי כ-OCD, היא הפרעה נוירו-פסיכיאטרית המאופיינת במחזוריות מתמשכת של מחשבות ופעולות. המבנה היסודי של הפרעה טורדנית כפייתית מורכב משני נדבכים השזורים זה בזה: אובססיות וקומפולסיות. האובססיות הן מחשבות, תמונות מנטליות או דחפים בלתי רצויים הפולשים לתודעת הפרט ומעוררים רמות גבוהות של חרדה, מיאוס או מצוקה נפשית. אלו אינן "דאגות יומיומיות" רגילות, אלא תכנים הנתפסים כזרים לאופיו של האדם וכבלתי ניתנים לשליטה.

כדי להפחית את המצוקה הנגרמת על ידי האובססיות, הפרט נוקט בקומפולסיות – שהן התנהגויות טקסיות או פעולות מנטליות חוזרות ונשנות. המעגל ההרסני של ה-OCD מוזן על ידי מנגנון של "חיזוק שלילי": ביצוע הטקס מספק הקלה זמנית מהמתח הנפשי שהתעורר בעקבות המחשבה האובססיבית, אך הקלה זו קצרת מועד. כפועל יוצא מכך, המוח לומד שהדרך היחידה להתמודד עם המחשבה הטורדנית היא באמצעות הטקס, מה שמעצים את הצורך לחזור עליו שוב ושוב.

בניגוד לתפיסה הרווחת בציבור, המזהה לעיתים את ההפרעה עם "סדר מופתי" או תכונות אישיות קפדניות, מדובר במצב רפואי-רגשי הגורם לסבל משמעותי ולפגיעה בתפקוד. המעגל הכפייתי גוזל זמן יקר ואנרגיה נפשית רבה, ומייצר תחושת חוסר אונים אל מול דחפים שאינם רציונליים. רבים מהסובלים מהתופעה מתמודדים איתה בשקט במשך שנים ארוכות לפני שהם פונים לעזרה, אך חשוב לדעת כי הבנת המנגנון המעגלי הזה היא הצעד הראשון בפירוק כוחה של ההפרעה וביצירת פתח להתערבות מקצועית.

מתי לגשת לאבחון OCD

תהליך הזיהוי המקצועי של ההפרעה הוא הצעד הראשון והחיוני ביותר בדרך להשבת השליטה על חייכם. כאשר אתם פונים לקבלת סיוע, עליכם לדעת כי תהליך אבחון OCD מתבצע בקליניקה באמצעות הערכה קלינית מעמיקה. תהליך זה כולל ראיון מקיף ושימוש בשאלונים ייעודיים ומקובלים המתקפים את חומרת התסמינים ואת אופי המחשבות הטורדניות והטקסים המלווים אותן. האבחון המקצועי נועד להבדיל בין דאגות נורמטיביות לבין הפרעה הדורשת התערבות.

להלן מספר נקודות לזיהוי עצמי המעידים על צורך בבדיקה מקצועית:

  • עיסוק כפייתי ומוגבר בנושאי ניקיון, סדר או צורך קיצוני בסימטריה, החורג מגדר הסביר.
  • הטלת ספק כמעט בכל דבר שעושים. (כמו: האם התפללתי מספיק טוב? האם הבנתי מספיק טוב? האם ספרתי נכון?)
  • חזרה של פעולות שהם תגובה למחשבות של ספק (כמו: לחזור על התפילה מספר פעמים, להעריך את הקריאה שוב ושוב, לרחוץ ידיים או את הגוף שוב ושוב)
  • צורך בלתי פוסק בקבלת אישורים מהסביבה (כמו: האם נגעתי במשהו מזוהם?, האם פגעתי במישהו?).
  • הופעת מחשבות "פולשניות" בעלות תוכן מפחיד, אלים או מנוגד לערכי הפרט, המעוררות מצוקה קשה.
  • ביצוע בדיקות חוזרות ונשנות של אלמנטים בטיחותיים, כגון מנעולים, ברזי גז או מכשירי חשמל, עד כדי עיכוב משמעותי ביציאה מהבית.

כאשר המחשבות והטקסים תופסים למעלה משעה ביום, או כאשר הניסיון להימנע מהם מעורר חרדה משתקת, יש לפנות להערכה מקצועית. 

הפרעה טורדנית כפייתית נוטה להסתתר תחת מעטה של בושה, אך אבחון מדויק הוא הכלי החיוני ביותר לפירוק המנגנון הטורדני. זיהוי מוקדם הינו המפתח להתאמת תוכנית טיפולית אישית אפקטיבית, המונעת מהסימפטומים להשתרש ולהחמיר לאורך זמן.השאלה המרכזית: האם אפשר להחלים מ- OCD ?

אחת השאלות המרכזיות המעסיקות את המתמודדים עם המשא הכבד של המחשבות הטורדניות היא: האם אפשר להחלים מ-OCD? התשובה המקצועית נושאת עמה בשורה של תקווה ממשית. חשוב להבין כי גם אם מדובר במצב המוגדר לעיתים כממושך וכרוני, בהחלט ניתן להגיע לחיים מלאים, מתפקדים וחופשיים מהשעבוד לטקסים. 

ההחלמה בהקשר זה אינה בהכרח היעלמות מוחלטת של כל מחשבה חולפת, אלא הפחתה דרמטית ומשמעותית של התסמינים לרמה שאינה מפריעה עוד לניהול שגרת חייכם התקינה, לעבודה או למערכות יחסים המטופל לומד לזהות את ה"רעש" של ה-OCD ולמנוע ממנו להכתיב את פעולותיו, דבר המביא לירידה דרסטית ברמת החרדה הכללית.

התקווה להחלמה מבוססת על הפלסטיות של המוח ועל היכולת לרכוש כלים להתמודדות עם המנגנון הכפייתי. באמצעות טיפול נכון, המעגל המזין את ההפרעה נחלש, והשליטה חוזרת לידיו של האדם. רבים ממטופלים שעברו תהליך טיפולי מקיף מדווחים על "שקט תעשייתי" במחשבות ועל יכולת לנהל אורח חיים נורמטיבי ומספק.

אם כך, התשובה לשאלה האם אפשר להחלים מ-OCD היא חיובית: הסבל הכרוך בחיים עם OCD אינו גזירת גורל, והכלים המדעיים הקיימים כיום מאפשרים פריצה של כבלי הכפייתיות והגעה למצב שבו ההפרעה הופכת מגורם משתק להערת שוליים בלתי מורגשת בחיים.

אילו שיטות טיפול קיימות להתמודדות עם הפרעה טורדנית כפייתית?

לרשות מטופלים עם תסמונת טורדנית כפייתית עומד היום ארגז כלים מקצועי מבוסס מחקרית. ארגז זה כולל שיטות טיפול רגשי, טיפול תרופתי וטיפול בגרייה מוחית טיפולית: 

  • טיפול קוגניטיבי התנהגותי(CBT) בשילוב ERP:
    זוהי  השיטה לטיפול רגשי המומלצת ביותר עבור OCD (חשיפה ומניעת תגובה).  בעזרת שיטה זו המטופל לומד להיחשף באופן הדרגתי למקור החרדה מבלי לבצע את הטקס המנטלי או ההתנהגתי, ובכך שובר  את המעגל הכפייתי. במסגרת הטיפול, המטופלים לומדים לזהות דפוסי מחשבה מעוותים, לבחון אותם בצורה רציונלית, ולקבל כלים מעשיים לשינוי התגובה האוטומטית.
  • טיפול תרופתי: לצד הטיפול הרגשי, חשוב להעריך את הצורך בטיפול תרופתי. ברוב המחקרים השילוב של טיפול תרופתי ביחד עם CBT הוא הנותן תוצאות אופטימליות. התרופות מסייעות להוריד את "עוצמת הרעש" של המחשבות הטורדניות ומקלות על יישום הכלים ההתנהגותיים. 
  • טיפול בגרייה מגנטית למוח (TMS/TBS): בשנים האחרונות טיפול בגרייה מגנטית תופס מקום חשוב בתכנון הטיפולי, במיוחד במצבים עמידים לטיפול CBT או טיפול תרופתי שגרתי. 

האם טיפולים משלימים וגישות נוספות יעילים ב-OCD? 

לצד השיטות שתוארו קודם, קיימות שיטות טיפוליות נוספות שיכולות להקל על הסבל של מטופלים עם OCD. גישות מבוססות קשיבות (Mindfulness) או טיפולים פסיכודינמיים ממוקדים מוכרות כיעילות כמעטפת תומכת. שיטות אלו מסייעות לפתח עמדה של התבוננות לא שיפוטית במחשבות ולחזק את החוסן הנפשי הכללי. השילוב בין הגישות השונות מותאם באופן אישי לצרכים של כל מטופל, מתוך הבנה כי כל אדם חווה את ההפרעה באופן ייחודי. 

שיטות הטיפול ב-OCD של פרופסור גרינהאוס

הטיפול ב-OCD בקליניקה של פרופסור גרינהאוס מבוסס על תפיסה מולטי-דיסציפלינרית, המשלבת ידע קליני מתקדם עם הבנה מעמיקה של המנגנונים המוחיים והנפשיים העומדים בבסיס ההפרעה. ארגז הכלים המקצועי של המרכז ממוקד בפירוק המעגל הכפייתי ובהפחתת עוצמת החרדה, תוך התאמה אישית של פרוטוקול הטיפול לצרכיו הייחודיים של כל מטופל ומטופלת.

בפגישת האבחון פרופסור גרינהאוס מעריך את המצב הקליני של המטופל בעזרת ראיון קליני ושימוש בסולמות הערכה מקובלים. לקראת סוף הפגישה פרופסור גרינהאוס דן עם המטופל וגם עם המלווים אם כך בוחר המטופל) על האופציות הטיפוליות השונות, ביניהם טיפול קוגניטיבי התנהגותי, טיפול תרופתי או טיפול בגרייה מגנטית מתקדמת מסוג TMS או TBS, תחום שבו פרופסור גרינהאוס הינו מומחה בעל מוניטין בינלאומי.  

במקרים בהם עוצמת המחשבות הטורדניות גבוהה במיוחד ומקשה על יישום הטיפול ההתנהגותי, ישלב פרופסור גרינהאוס טיפול תרופתי, לרוב תרופות ממשפחת ה-SSRI כמו ציפרלקס, לוסטרל ועוד. הטיפול התרופתי מסייע להוריד את "עוצמת הרעש" של המחשבות הטורדניות ומאזן את הפעילות העצבית במוח.  השפעה זאת מאפשרת למטופל לגשת לטיפול הרגשי מנקודת מוצא נינוחה וממוקדת יותר.

הגישה המקיפה של פרופסור גרינהאוס רואה בשילוב בין גוף לנפש מפתח להצלחה ארוכת טווח. הליווי המקצועי כולל ניטור מתמיד של התקדמות המטופל, הדרכה לבני המשפחה ויצירת מעטפת תומכת המאפשרת לאדם לרכוש כלים לניהול עצמי של ההפרעה, המטרה להעניק חופש פעולה למטופל, ולצמצם משמעותית השפעת ה-OCD על שגרת חייו.

 

שאלות ותשובות נפוצות על טיפול ב-OCD

בבואכם לבחון את האפשרויות העומדות בפניכם, טבעי כי יעלו שאלות בנוגע למהות התהליך ולסיכויי ההצלחה.
ריכזנו את השאלות הנפוצות של מטופלים:

  • מה היא השכיחות של ההפרעה הטורדנית כפייתית?
    השכיחות של תסמונת OCD באוכלוסיה מוערך בן 1%-3%. שכיחות זאת יציבה במדינות השונות של העולם, כולל ישראל.
  • האם הפרעה טורדנית כפייתית עשויה לחלוף ללא התערבות מקצועית?
    לתסמונת השפעות ודרגות חומרה שונות. והיא יכולה להופיע בתקופות בחיים או להיות קבועה. בעוד שמצבים קלים וחולפים מאוד עשויים לדעוך, הניסיון הקליני מראה שרוב המצבים דורשים התייחסות מקצועית. ללא טיפול, ההפרעה נוטה להישאר או להחמיר בתקופות של לחץ, בעוד שפנייה לטיפול ממוקד מקצרת את הסבל משמעותית ומונעת מהדפוסים להתקבע
  • כמה זמן לוקח טיפול ב-OCD ומהו משך הזמן הנדרש להשגת שיפור
    זה משתנה מאדם לאדם, אך כאשר בוחרים בטיפול ממוקד כגון CBT וליווי תרופתי, ניתן לצפות לשינוי מורגש ולהקלה משמעותית בעוצמת המחשבות והדחפים כבר בתוך מספר חודשים של עבודה עקבית.
  • האם אבחון ההפרעה מחייב נטילת טיפול תרופתי?
    ממש לא, המערך הטיפולי נבנה בהתאמה אישית. ישנם מטופלים המשיגים תוצאות מצוינות באמצעות טיפול רגשי או התנהגותי בלבד. יחד עם זאת, ברוב המקרים, שילוב של מענה תרופתי נמצא כמפתח המרכזי להצלחת הטיפול הפסיכולוגי, וזאת בהתאם לשיקול דעתם של אנשי מקצוע המלווים.
  • איך אני יכול לעזור לעצמי בהתמודדות עם OCD ביומיום?
    מעבר לטיפול המקצועי, ישנה חשיבות רבה לאימוץ אסטרטגיות לניהול עצמי . אנו ממליצים למטופלים לתרגל טכניקות של מיינדפולנס (קשיבות), המסייעות להתבונן במחשבות הטורדניות מבלי להזדהות איתן או להיבהל מהן, להקפיד עלניהול נכון של מתחים, שמירה על שגרת שינה מסודרת ופעילות גופנית קבועה. בנוסף, ניתן להצטרפות לקבוצות תמיכה שעשויות להעניק תחושת שייכות ולמידה מניסיונם של אחרים המתמודדים עם אתגרים דומים.

 

אתם לא צריכים לנהל את המאבק הזה לבד. סובלים ממחשבות טורדניות או טקסים שמפריעים לכם בחיים? צרו קשר לתיאום פגישת אבחון והערכה מקצועית.

המלחמה הארוכה בתולדותינו - איך מזהים ומטפלים במצבי חרדה וטראומה בעקבות המלחמה?

ההיסטוריה המלחמתית של ישראל מאופיינת במורכבות וברצף אירועים, כאשר מאז ה-7 באוקטובר 2023, המדינה מצויה במאבק רב-זירתי המתפרס על פני זירות מרובות, המופעלות ברובן על ידי איראן ושלוחותיה השונות, ביניהן חמאס, חיזבאללה, המורדים החות'ים מיליציות  נוספות, וכן מתיחות גוברת באזור יהודה ושומרון. במציאות כזו, אזרחים רבים מוצאים את עצמם מתמודדים עם השלכות נפשיות קשות, ומחפשים דרכים יעילות עבור התמודדות עם פחדים קיומיים. 

אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש והפסיכיאטריה מוטרדים בשאלה: כיצד ניתן לאבחן ולהעניק מזור למצבי חרדה וטראומה בעקבות המלחמה? פרופסור גרינהאוס, מבכירי הפסיכיאטרים בישראל, מבצע הערכות קליניות ומעניק טיפול לאזרחים רבים החווים את השלכותיהם של מצבי עקה (סטרס) חריפים ומתמשכים. הוא מגייס את ניסיונו המקצועי הנרחב ואת מומחיותו בחקר תפקודי המוח על מנת להושיט סיוע ומענה לסובלים ממתח ובחרדה המצטברים. 

 

עד כמה המציאות הביטחונית הנוכחית משפיעה על האזרחים?

המציאות הביטחונית הנוכחית מעוררת בקרב האוכלוסייה תחושות אינטנסיביות של דחק וחוסר ודאות, המעמידות את חוסנו הנפשי של העורף הישראלי בפני אתגר שטרם נראה כמותו. 

תגובות של פחד וערנות מוגברת נחשבות לתגובות פיזיולוגיות ופסיכולוגיות תקינות אל מול מצבי סיכון אישי, והן מסייעות בניהול לחץ אקוטי. המנגנונים האבולוציוניים בגוף האדם מיועדים להגן עליו מפני איומים מידיים, אולם, כאשר הגירוי המאיים הופך למתמשך, בדומה למצב הנוכחי, המערכת העצבית עלולה להישאר במצב של עוררות יתר לאורך זמן.  

השפעה מצטברת זו של סטרס נפשי ממושך אינה רק כמותית אלא גם איכותית, שכן היא שוחקת את משאבי ההתמודדות של הפרט. כאשר רמת החרדה אינה דועכת, אלא הופכת למצב קיומי המכתיב את שגרת היום-יום, היא חודלת מלשמש ככלי הישרדותי והופכת למגבלה תפקודית. בנקודה זו, הגבול בין דריכות חיונית לבין פגיעה נפשית מטשטש.

מהם ההבדלים בין ההשפעות של סטרס חריף לאלו של סטרס מתמשך על הגוף והמוח?

קיים שוני משמעותי בין השפעותיו של דחק חריף לאלו של דחק מתמשך על המערכות הגופניות ותפקודי המוח: 

  • דחק חריף (אקוטי): מפעיל מערכות נוירו-אנדוקריניות המכינות את האורגניזם להתמודדות עם אתגרי המצב הראשוניים. תגובה זו כוללת הפרשת הורמוני דחק כגון קורטיזול ואדרנלין, עלייה בקצב הלב ותגובות מטבוליות כמו שחרור סוכר לזרם הדם. 
  • דחק ממושך (כרוני): גורם לשיבוש בוויסות של אותן מערכות. במצב זה, רמת הקורטיזול אינה יורדת במהירות אלא נותרת גבוהה לאורך זמן, מה שעלול להוביל לשינויים מבניים במוח, בייחוד בקליפת המוח הקדם-מצחית ובמערכת הלימבית, האחראיות על ויסות תגובות רגשיות.    

מנגנון מרכזי בתפקוד המוחי התקין הוא הפלסטיות העצבית, (היכולת של תאי המוח לתקשר זה עם זה באזורים שונים). דחק מתמשך עלול לפגוע ביכולת זו ולהוביל לחוסר איזון בתקשורת הנוירוכימית שבין התאים. השינויים הללו דומים לאלו הנצפים במצבים קליניים של דיכאון, חרדה ומצבי פוסט-טראומה, ומהווים את הבסיס הפזיולוגי לתופעות אלו. 

מתי התגובה הנפשית לסרטס ממושך הופכת לתסמונת פוסט טראומטית (PTSD)?

מערכת העצבים הסימפתטית של גוף האדם מופעלת כמעט באופן אוטומטי אל מול איום ממשי, כגון שיגורי טילים או התרעות ביטחוניות. עם חלוף הסכנה, גוף האדם אמור לחזור לאיזון (הומיאוסטזיס). אולם, תחת מציאות של מלחמה מתמשכת, החשיפה החוזרת ונשנית לאיומים מורכבים עלולה להוביל למצב בו המערכת נשארת "תקועה" במצב של עוררות יתר. כאשר המצוקה הנפשית נמשכת מעבר לחודש ימים ופוגעת בתפקוד, היא עשויה להיות מאובחנת כהפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD).

  • הסימנים המרכזיים המעידים על התפתחות פוסט טראומה כוללים: חוויה מחדש: פלאשבקים חודרניים של האירוע, המלווים לעיתים בסיוטי לילה וקשיי שינה חריפים. 
  • עוררות יתר: דריכות מתמדת המלווה בתגובות בהלה מוגזמות לכל רעש פתאומי או אזעקה. 
  • דפוסי הימנעות חריפים:  ניסיון מודע או לא מודע להתרחק מכל גירוי שעלול להזכיר את הטראומה. 

היבט משמעותי ורווח במיוחד במלחמה הנוכחית הוא פיתוח פחד לצאת מהבית (מעין אגורפוביה משנית למצב הביטחוני). המרחב הציבורי, שנתפס בעבר כבטוח, הופך בעיני הפרט לזירה רוויית סכנות בלתי נשלטות. הימנעות זו מצמצמת את עולמו של האדם ויוצרת בידוד חברתי ותעסוקתי המחריף את המצב הנפשי, ומדגישה את הצורך בקבלת טיפול בפוסט טראומה בהקדם האפשרי.

היתרונות של אבחון מוקדם על ידי פסיכיאטר פרטי מומחה

כאשר תסמיני החרדה והפוסט-טראומה מתקבעים ומתחילים לנהל את שגרת החיים, חשיבות הפנייה לאבחון מקצועי הופכת למכרעת. פנייה מוקדמת לפסיכיאטר פרטי מומלץ מאפשרת ניתוח קליני מעמיק של המצב, תוך הבחנה בין תגובת דחק חולפת לבין הפרעה נפשית הדורשת התערבות מובנית. היתרון המרכזי באבחון מוקדם טמון ביכולת למנוע את התפתחותם של דפוסי הימנעות נוקשים, אשר נוטים להחמיר ככל שחולף הזמן ללא טיפול הולם. 

הטיפול הפסיכיאטרי המודרני מציע מגוון רחב של כלים מותאמים אישית:

  • טיפול פסיכותרפי וחשיפתי: מתמקד בעיבוד החוויה הטראומטית וברכישת כלים מעשיים להתמודדות.
  • טיפול תרופתי ממוקד: נועד לווסת את הפעילות העצבית העודפת, לייצב את המערכת הלימבית ולפרק את תסמיני החרדה הקיצוניים.
  • טכנולוגיות וטיפולים מתקדמים: שילוב פרוטוקולים חדשניים כמו טיפול בקטמין או טיפול בגרייה מגנטית (TMS/TBS) המיועדים לשפר את איכות השינה והתפקוד היומיומי במצבים עמידים.

התערבות פסיכיאטרית בשלב מוקדם אינה רק מענה למצוקה המיידית, אלא מהווה צעד אסטרטגי למניעת קיבעונה של הטראומה ולהשבת תחושת השליטה והביטחון העצמי של הפרט.

נגישות הטיפול בעידן המודרני: פסיכיאטר און ליין

ההתפתחות הטכנולוגית בתחום הרפואה מציעה פתרון חיוני עבור אלו החווים קשיים ביציאה מהמרחב המוגן הביתי עקב חרדה או שחיים רחוק ממרכז טיפולי. המודל של פסיכיאטר און ליין מאפשר נגישות גבוהה לאבחון וטיפול מקצועי מבלי שהמטופל יידרש להתמודד עם גורמי דחק סביבתיים הכרוכים בנסיעה במרחב הציבורי המאיים. עבור נפגעי חרדה וטראומה בתקופת מורכבת זו, האפשרות לקיים פגישה בסביבה מוכרת ובטוחה מפחיתה באופן משמעותי את חסמי הכניסה לטיפול.

מבחינה קלינית, איכות האבחון בפסיכיאטריה מרחוק אינה נופלת מזו המתקיימת במפגש פנים אל פנים. השימוש בפלטפורמות וידאו מוצפנות ומאובטחות מאפשר לפסיכיאטר להתרשם מהמצב הנפשי, משפת הגוף וממדדים קליניים נוספים בצורה מעמיקה ומדויקת. יתרה מכך, שירותי פסיכיאטר און ליין מספקים מענה אופטימלי לאוכלוסיות המתגוררות באזורי עימות או בפריפריה, שם הזמינות של מומחים בכירים עשויה להיות מוגבלת, תוך שמירה על רצף טיפולי ומקצועיות ללא פשרות.

אל תישארו עם הפחד לבד: פנו אל פסיכיאטר בתל אביב או מרחוק

ניתוח המציאות המורכבת של תקופת המלחמה שאנו חיים בה מלמד כי הפגיעה הנפשית היא תוצר ישיר של מתח מצטבר, אך אין היא חייבת להפוך למציאות קבועה. ההכרה בצורך בסיוע מקצועי היא הצעד הראשון והמשמעותי ביותר בתהליך ההחלמה והשבת השליטה על החיים. מתוך הבנה של כובד המשקל של התקופה הנוכחית על הנפש, פרופסור גרינהאוס, מבכירי המומחים בישראל ובעל שם עולמי, מציע ליווי מקצועי ומדויק להתמודדות עם טראומה וחרדה.

השילוב בין ניסיון קליני עשיר לבין הבנה עמוקה של מנגנוני הדחק מאפשר לו להתאים תוכנית טיפול אופטימלית לכל אדם. אם אתם מחפשים פסיכיאטר בתל אביב, ניתן לתאם ייעוץ מקיף ישירות בקליניקה, ובמקביל ליהנות מהאפשרות הנוחה של פגישה עם פסיכיאטר און ליין מכל מקום בו אתם נמצאים בישראל. אין הצדקה להישאר עם המצוקה והפחד לבד, פנייה למומחה מספקת את הכלים הנדרשים לעיבוד החוויות ולחזרה לתפקוד מלא. זהו הזמן להשקיע בחוסן הנפשי ולבחור בנתיב של החלמה וצמיחה.

 

מאניה דיפרסיה (הפרעה דו-קוטבית): תסמינים, אבחון ודרכי טיפול מתקדמות

להבין את התנודות הקיצוניות של הנפש

שינויים במצב הרוח הם חלק טבעי מהחוויה האנושית. כולנו חווים ימים של שמחה, אנרגיה והתלהבות, לצד ימים של עצב, עייפות או ירידה במתח נפשי. אולם, כאשר התנודות הללו הופכות לקיצוניות, חסרות פרופורציה למציאות ומשתלטות על היכולת לתפקד, ייתכן שמדובר בשינוי קליני המוכר בשם מאניה דיפרסיה (או בשמה הרפואי העדכני: הפרעה דו-קוטבית / Bipolar Disorder).

הפרעה דו-קוטבית היא מצב נפשי מורכב המשפיע על מיליוני בני אדם ברחבי העולם. היא מתאפיינת במעברים חדים בין שני קטבים רגשיים: מצד אחד מצבי "מאניה" (או היפומאניה) הכוללים התעלות רוח, אנרגיה מופרזת ואימפולסיביות, ומצד שני מצבי "דיכאון" המתאפיינים בעצב עמוק, אובדן אנרגיה ותחושת ייאוש.

בסרטון הקצר שלעיל, עומד פרופ' לאון גרינהאוס על הקווים המנחים לזיהוי ההפרעה והחשיבות הקריטית של פנייה לאבחון מקצועי. במאמר זה נעמיק בנושא, נבין את הסוגים השונים של ההפרעה, נסקור את התסמינים ונציג את דרכי הטיפול המודרניות המאפשרות להחזיר את היציבות והאיזון לחיים.

מהם התסמינים של מאניה דיפרסיה?

כדי להבין את ההפרעה הדו-קוטבית, יש להכיר את שני הגלים המרכזיים המרכיבים אותה:

1. הפאזה המאנית (Mania)

במהלך אפיזודה מאנית, המטופל חווה התעללות נפשית יוצאת דופן ואנרגיה בלתי נדלית. התסמינים השכיחים כוללים:

  • תחושת אופוריה או עצבנות יתר: הרגשה ש"הכול אפשרי" או מפתציות מהירה כשדברים לא קורים בקצב המבוקש.
  • צורך מופחת בשינה: יכולת לתפקד לאורך ימים עם שעות שינה בודדות מבלי לחוש עייפות.
  • מחשבות מרוץ ודיבור מהיר: שטף רעיונות בלתי פוסק והחלפת נושאים מהירה ביותר.
  • בטחון עצמי מופרז: תחושת גדלות (גרנדיוזיות) או אמונה ביכולות על אנושיות.
  • התנהגות אימפולסיבית ונטילת סיכונים: בזבוז כספים חסר רסן, השקעות כספיות מסוכנות, נהיגה פרועה או התנהגות מינית לא שקולה.

מהי היפומאניה (Hypomania)? גרסה קלה יותר של מאניה. בהיפומאניה האנרגיה והיצירתיות עולות, ויש פחות פגיעה חמורה בתפקוד או תסמינים פסיכוטיים, אך היא עדיין מהווה סימן אזהרה להפרעה דו-קוטבית.

2. הפאזה הדיכאונית (Depression)

הגל ההפוך למאניה הוא צלילה לדיכאון עמוק. תסמיני הפאזה הדכאונית כוללים:

  • עצב עמוק וריקנות: תחושת ייאוש מתמשכת וחוסר אונים.
  • אובדן עניין והנאה (אנהדוניה): חוסר יכולת ליהנות מתחביבים, ממערכות יחסים או מעבודה.
  • עייפות כרונית וחוסר אנרגיה: תחושה שכל פעולה פשוטה דורשת מאמץ עילאי.
  • הפרעות שינה ותיאבון: נדודי שינה חריפים או שינת יתר, לצד שינויים דרסטיים במשקל.
  • מחשבות אשמה ואובדנות: תחושת חוסר ערך עצמי ומחשבות חוזרות על מוות.

הסוגים המרכזיים של הפרעה דו-קוטבית

הפסיכיאטריה המודרנית מחלקת את ההפרעה למספר סוגים עיקריים:

  • הפרעה דו-קוטבית מסוג 1 (Bipolar I): מתאפיינת בלפחות אפיזודה מאנית אחת מלאה. האפיזודות המאניות עלולות להיות חריפות ולצרוך לעיתים התערבות רפואית דחופה.
  • הפרעה דו-קוטבית מסוג 2 (Bipolar II): מתאפיינת באפיזודות של היפומאניה לצד אפיזודות דיכאוניות חריפות וממושכות.
  • ציקלותימיה (Cyclothymia): צורה קלה יותר אך ממושכת (לפחות שנתיים), הכוללת תנודות מתמדות בין תסמינים היפומאניים לתסמינים דיכאוניים קלים.

חשיבות האבחון המוקדם והמדויק

אבחון של מאניה דיפרסיה הוא משימה מורכבת הדורשת מומחיות פסיכיאטרית מעמיקה. מכיוון שמטופלים רבים פונים לקבלת עזרה רפואית בעיקר כשהם נמצאים בפאזה הדיכאונית, ההפרעה עשויה להיות מאובחנת בטעות דיכאון חד קוטבי (Unipolar Depression).

אבחון שגוי מתן תרופות נוגדות דיכאון בלבד ללא מייצבי מצב רוח עלול להחמיר את המצב ולגרור אפיזודה מאנית חריפה. לכן, אבחון מקיף על ידי פסיכיאטר מומחה, הכולל תחקור היסטוריה רפואית ומשפחתית, הוא הקו הראשון והחשוב ביותר בדרך לטיפול נכון.

אסטרטגיות טיפול במיינד קליניק: החזרת האיזון לחיים

הטיפול בהפרעה דו קוטבית מבוסס על שילוב בין טיפול תרופתי, טיפול פסיכותרפי וטכנולוגיות מתקדמות. במיינד קליניק, תחת הנחייתו של פרופ' לאון גרינהאוס, נבנית לכל מטופל תוכנית טיפול מותאמת אישית

1. טיפול תרופתי ומייצבי מצב רוח

הבסיס לטיפול במאניה דיפרסיה הוא שימוש במייצבי מצב רוח (כגון ליתיום או חומצה ולפרואית) ותרופות אנטי-פסיכוטיות חדישות. מטרת התרופות היא למנוע את התפרצות הגלים המאניים והדיכאוניים ולשמור על איזון כימי במוח לאורך זמן.

2. פסיכותרפיה וטיפול התנהגותי-קווגניטיבי (CBT)

הטיפול השיחתי מסייע למטופל ולבני משפחתו להבין את ההפרעה, לזהות סימני אזהרה מוקדמים להתפרצות גל (Triggers), ולפתח מנגנוני התמודדות בריאים לשמירה על שגרת חיים יציבה.

3. טכנולוגיות מתקדמות (גרייה מגנטית - TMS)

במקרים שבהם הפאזה הדיכאונית עמידה לטיפול תרופתי, ניתן לשלב טיפול בגרייה מגנטית מוחית (TMS) ככלי עזר לא פולשני ובטוח להקלה על התסמינים הדיכאוניים.

שאלות נפוצות על מאניה דיפרסיה (FAQ)

האם ניתן להירפא לחלוטין ממאניה דיפרסיה?

הפרעה דו-קוטבית נחשבת כמצב כרוני, אך באמצעות טיפול נכון ומותאם אישית ניתן להגיע לאיזון מלא ולנהל אורח חיים נורמטיבי, מספק ומצליח בכל תחומי החיים.

מה מעורר אפיזודה מאנית או דיכאונית?

גורמים שכיחים כוללים חוסר שינה מתמשך, שינויים דרסטיים בשגרת החיים, לחץ נפשי כבד (סטראס), או הפסקה עצמאית של הטיפול התרופתי.

כיצד בני משפחה יכולים לסייע?

תמיכה משפחתית היא מרכיב קריטי. למדו את תסמיני ההפרעה, גלו ערנות לשינויים בהתנהגות, ועודדו את יקירכם לשמור על רצף טיפולי ומעקב פסיכיאטרי סדיר.

סיכום: לא חייבים להישאר על רכבת הרים רגשית

התמודדות עם מאניה דיפרסיה עשויה להרגיש כמו רכבת הרים בלתי נשלטת, אך כיום עומדים לרשותנו כלים אבחוניים וטיפוליים מתקדמים המאפשרים לייצב את התנודות ולהחזיר את השליטה לידיים שלכם.

אם אתם או משהו מיקירכם חווים שינויים חדים במצב הרוח, פרופ' לאון גרינהאוס מזמין אתכם לתאם פגישת ייעוץ מקצועית.

  • טלפון ליצירת קשר: 0509595240
  • כתובת הקליניקה: צייטלין 1 , קומה 2 תל אביב 
  • לפנייה באמצעות טופס יצירת קשר 

 

טיפול בפוסט טראומה (PTSD): מהימנעות ועד חזרה לשגרה

טיפול בפוסט טראומה (PTSD): מהימנעות ועד חזרה לשגרה

כותב המאמר: פרופסור לאון גרינהאוס

כשהסכנה חולפת, אך המאבק נמשך

הפרעת דחק פוסט טראומטית, הידועה בשם PTSD, אינה מסתכמת בתגובה רגעית לאירוע מחריד, אלא מהווה מצב רפואי ונפשי כרוני שבו מערכות ההגנה של הגוף נותרות דרוכות זמן רב לאחר שהאיום הממשי הוסר. אירוע טראומטי אינו מסתכם ברגע התרחשותו; הוא מותיר את מערכת העצבים שלכם במצב של דריכות מתמדת (Hyperarousal), כאילו הסכנה טרם חלפה. במצב זה, המוח מפרש גירויים ניטרליים כמאיימים, מה שמוביל להתפתחות מנגנון הגנה של הימנעות.

במישור הפיזיולוגי והפסיכולוגי, פוסט טראומה משבשת את יכולתו של הפרט להבחין בין זיכרון העבר למציאות ההווה, ובכך יוצרת תחושת "תקיעות" מתמשכת. במקום שהאירוע יהפוך לזיכרון נרטיבי רחוק, הוא ממשיך לנהל את שגרת היום-יום דרך מנגנוני הישרדות שהופכים, עם הזמן, מעמסה כבדה על איכות החיים.

השלכות אלו באות לידי ביטוי בצמצום הדרגתי של מרחב המחיה והחופש האישי. מה שנראה בתחילה כניסיון לגיטימי להגן על הנפש מפני גירויים מכאיבים, הופך לעיתים קרובות למעגל סגור של הימנעות וחרדה. הבנת המנגנונים העומדים בבסיס התופעה היא הצעד הראשון בתהליך המורכב של השבת השליטה לידי הפרט. ככל שההבנה המקצועית של ההפרעה מעמיקה, כך מתברר כי המאבק אינו רק בזיכרון עצמו, אלא בדרך שבה המוח והגוף ממשיכים להגיב לסביבה בעידן שאחרי הטראומה.

כשהעולם הופך למקום מאיים: הפחד לצאת מהבית

אחת התופעות המרכזיות המגבילות ביותר המאפיינות את הסובלים מהפרעת דחק פוסט טראומטית היא התפתחותה של אסטרטגיית הימנעות נרחבת. עבור אדם המתמודד עם השלכות הטראומה, המרחב הציבורי מפסיק להיתפס כזירה ניטרלית והופך למכלול של גירויים פוטנציאליים העלולים לעורר זכרונות חודרניים (Flashbacks) או תגובות גופניות קשות.
במצב זה, הפחד לצאת מהבית אינו רק חשש רציונלי, אלא ביטוי של מערכת עצבית הנמצאת במצב של דריכות מתמדת (Hyperarousal).
המוח, בניסיון הנואש למנוע פגיעה, מפרש כל גירוי ניטרלי כאיום קיומי מיידי, למשל:

  • רעשים פתאומיים (כמו טריקת דלת או אזעקה).
  • התקהלויות של אנשים במרחב הציבורי.
  • ריחות או מראות המעלים זיכרונות מהאירוע.

כתוצאה מכך, הבית הופך למבצר היחיד שבו ניתן לשלוט על המשתנים הסביבתיים. עם זאת, המחיר של ביטחון יחסי זה הוא צמצום דרסטי של עולם החוויה. ההימנעות, שהחלה כמנגנון הגנה הישרדותי, הופכת למלכודת המזינה את עצמה; ככל שהפרט נמנע יותר מאינטראקציה עם העולם החיצון, כך תחושת המסוגלות שלו פוחתת ועוצמת החרדה המקושרת ליציאה מהבית גוברת.
ניתוח קליני של התופעה מלמד כי ללא התערבות מקצועית, מעגל ההימנעות עלול להוביל לבידוד חברתי עמוק ולפגיעה אנושה בכושר התפקוד, שכן המרחב המוגן הופך בהדרגה לבית כלא רגשי המונע כל אפשרות לשיקום וחזרה לשגרה.

מהו הקשר המורכב בין טראומה לדיכאון?

הקשר בין פוסט טראומה לבין התפתחות תסמיני דיכאון הוא קשר הדוק ומורכב, המאופיין בהשפעות הדדיות המעצימות את המצוקה הנפשית. במקרים רבים, הפרט החווה פוסט טראומה מוצא עצמו מותש מהדריכות המתמדת ומניסיונות ההימנעות, מה שמוביל לשחיקה רגשית עמוקה. שחיקה זו מתבטאת לעיתים קרובות בהופעת דיכאון קליני, המתאפיין בתחושת חוסר אונים, אובדן היכולת להפיק הנאה מפעילויות (אנהדוניה) והסתגרות חברתית. תחושת ה"תקיעות" בזמן והקושי לדמיין עתיד חיובי הם מרכיבים מרכזיים המשותפים לשני המצבים.

מבחינה אנליטית, הדיכאון משמש לעיתים כמעין "כיבוי מערכות" של הנפש אל מול עומס רגשי שאינו ניתן לעיכול. בעוד שהטראומה מפעילה את מערכת החרדה, הדיכאון מייצג את קריסתה של מערכת התקווה. שילוב זה יוצר אתגר אבחוני וטיפולי משמעותי, שכן הסימפטומים חופפים ומזינים זה את זה: ההימנעות החברתית מחריפה את תחושת הבדידות הדיכאונית, והדיכאון בתורו מפחית את האנרגיה הנחוצה להתמודדות עם זיכרונות הטראומה. על כן, זיהוי מדויק של התחלואה הכפולה חיוני לבניית תוכנית טיפולית מקיפה המתייחסת הן למרכיב החרדתי והן למרכיב הדיכאוני.

תהליך הריפוי: שלבים מרכזיים בטיפול בפוסט טראומה

תהליך ההחלמה מהפרעת דחק פוסט טראומטית אינו מסלול ליניארי, אלא פרוטוקול מובנה ומדורג הדורש התאמה אישית לצרכיו הייחודיים של המטופל. טיפול בפוסט טראומה מתבסס על ההבנה כי הנפש זקוקה לתנאים של ביטחון ויציבות לפני שניתן יהיה לגשת לעיבוד התכנים הקשים ביותר. התהליך מחולק בדרך כלל למספר שלבי מפתח קריטיים:

  • ויסות והרגעה: בשלב הראשוני, הדגש המרכזי מושם על רכישת כלים לשליטה בתגובות הפיזיולוגיות. מכיוון שהגוף נמצא במצב של עוררות יתר, המטופל לומד טכניקות להרפיה, נשימה מבוקרת וקרקוע (Grounding). מטרת שלב זה היא להפחית את עוצמת הדריכות הגופנית ולאפשר למערכת העצבים לשוב למצב מאוזן יותר, המהווה תשתית הכרחית להמשך העבודה הרגשית.
  • עיבוד החוויה הטראומטית: לאחר שהושגה רמה מסוימת של ויסות, עובר הטיפול לשלב העיבוד הקוגניטיבי והרגשי. בשלב זה, המטרה היא להפוך את הזיכרון הטראומטי, שנתפס כאירוע חי ו"תוקפני" המתרחש בהווה, לסיפור נרטיבי השייך לעבר. תהליך זה מאפשר למוח לקטלג את האירוע כחלק מההיסטוריה האישית מבלי שיעורר תגובות חרדה משתקות בכל פעם שהוא עולה למודעות.
  •  חזרה הדרגתית לתפקוד: השלב הסופי והחיוני ביותר הוא שבירת מעגל ההימנעות. באמצעות חשיפה הדרגתית ומבוקרת לגירויים שמהם נמנע המטופל בעבר, הוא מצליח להרחיב מחדש את עולמו המצומצם. חזרה זו לשגרה כוללת שיקום מיומנויות חברתיות, חזרה למעגלי תעסוקה ושיפור היכולת לשהות במרחבים ציבוריים ללא פחד משתק.

הצלחת הטיפול טמונה בשילוב המדויק בין שלבים אלו, תוך הקפדה על קצב שאינו מציף את המטופל מחדש, ובכך מאפשר בנייה מחודשת של תחושת המסוגלות והביטחון בעולם.

טיפול מקצועי אצל פסיכיאטר בתל אביב: היתרונות של מומחיות וטכנולוגיה 

הבחירה במומחה לבריאות הנפש היא שלב קריטי בתהליך השיקום מהפרעת דחק פוסט טראומטית, והפנייה אל פסיכיאטר בתל אביב מציעה יתרונות משמעותיים הנובעים מהשילוב בין רמה מקצועית גבוהה לנגישות מרבית. במרכז רפואי מוביל בלב המטרופולין, המטופל זוכה למעטפת טיפולית המשלבת מומחיות קלינית מעמיקה עם גישה הומאנית ומכבדת.
פסיכיאטר מיומן מסוגל לבצע אבחנה מבדלת מדויקת, המבחינה בין תסמיני פוסט טראומה לבין תחלואה נלווית כגון דיכאון או הפרעות חרדה אחרות, ובכך להתאים את המענה המדויק ביותר לצרכיו הייחודיים של הפרט.

הערך המוסף של קליניקה מרכזית בתל אביב טמון ביכולתה להציע מגוון רחב של פתרונות תחת קורת גג אחת. פסיכיאטר מומחה אינו מסתפק רק במתן ייעוץ תרופתי מושכל להפחתת תסמיני הדריכות והחרדה, אלא משלב בתוכנית הטיפול טכנולוגיות מתקדמות ושיטות נוירו-ביולוגיות חדישות, המיועדות לשיפור הוויסות הרגשי והתפקודי.
המיקום הגיאוגרפי הנגיש, לצד מחויבות בלתי מתפשרת לדיסקרטיות ופרטיות, מאפשר למטופלים המגיעים מכל רחבי הארץ להרגיש בטוחים ומוגנים בעת שהם צועדים את צעדיהם הראשונים מחוץ למעגל ההימנעות. בסביבה מקצועית זו, הטיפול הופך למנוף לשינוי אמיתי, תוך שימוש בכלים המדעיים והטיפוליים העדכניים ביותר הקיימים כיום בשדה בריאות הנפש.

סיכום: הדרך חזרה לחיים מלאים אפשרית

לסיכום, אף על פי שהפרעת דחק פוסט טראומטית-PTSD והשלכותיה, כגון דיכאון וצמצום מרחב המחיה, יוצרות תחושת חוסר אונים עמוקה, ניתוח קליני של תהליכי ההחלמה מלמד כי שיקום הוא יעד בר-השגה. המעבר ממצב של מגננה מתמדת והימנעות חברתית לחזרה לתפקוד מלא דורש ליווי מקצועי, מובנה ומותאם אישית. הבנת המנגנונים הפיזיולוגיים והנפשיים המפעילים את ה-PTSD היא המפתח לפירוק מעגל החרדה ובנייה מחודשת של תחושת הביטחון בעולם.

החיים לאחר הטראומה אינם חייבים להתאפיין בהסתגרות. באמצעות טיפול בפוסט טראומה המשלב ויסות רגשי ועיבוד זיכרונות, ניתן להשיב את השליטה לידי הפרט.

מרגישים שהעולם שלכם הצטמצם בעקבות הטראומה? אל תישארו עם זה לבד. אנו מזמינים אתכם לתאם פגישת ייעוץ מקצועית אצל פרופסור גרינהאוס, פסיכיאטר בתל אביב, במטרה לגבש תוכנית שיקום מקיפה שתאפשר לכם להרחיב מחדש את אופקי חייכם ולשוב למסלול של צמיחה וחיוניות.

שאלות ותשובות על התמודדות עם פוסט טראומה ודיכאון

האם פוסט טראומה יכולה לעבור לבד ללא טיפול?

ברוב המקרים, ללא טיפול מקצועי, הסימפטומים עלולים להפוך לכרוניים. מנגנוני ההימנעות (כמו הפחד לצאת מהבית) נוטים להחמיר עם הזמן ולצמצם את עולמו של המטופל.

מה הקשר בין פוסט טראומה (PTSD) לדיכאון?

השחיקה הנפשית מהדריכות המתמדת מובילה פעמים רבות לתסמיני דיכאון, אובדן הנאה וחוסר אונים. אבחון מדויק אצל פסיכיאטר מאפשר לטפל בשני המצבים במקביל.

איך הטיפול של פרופסור גרינהאוס יכול לסייע בתהליך הריפוי?

פרופסור גרינהאוס הינו פסיכיאטר מומחה המשלב בין אבחנה רפואית מדויקת, התאמת טיפול תרופתי במידת הצורך, ושימוש בטכנולוגיות מתקדמות לשיקום מערכת העצבים והחזרת השליטה לחיים.

פוסט טראומה (PTSD): תסמינים, אבחון ודרכי הטיפול החדשניות בקליניקה

פוסט טראומה (PTSD): תסמינים, אבחון ודרכי הטיפול החדשניות בקליניקה

כותב המאמר: פרופסור לאון גרינהאוס

מהי בעצם הפרעת דחק פוסט טראומטית?

הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) מהווה תסמונת נפשית מורכבת המתפתחת כתוצאה מחשיפה ישירה או עקיפה לאירועים בעלי אופי טראומטי קיצוני, כגון עימותים מזוינים, פעולות טרור, תקיפות מיניות, אלימות בתוך התא המשפחתי, אסונות טבע, פרוצדורות רפואיות פולשניות או תאונות דרכים קשות. תסמונת זו עשויה להתפתח כתגובה לטראומה מסכנת חיים (תגובת סטרס חריפה), או לחלופין להופיע לאחר תקופת דגירה ממושכת של חודשים ואף שנים מרגע התרחשות האירוע המכונן. 

המאפיינים הקליניים של התופעה הפוסט טראומטית כוללים מערך של סימפטומים הפוגעים בשגרת החיים, ביניהם זכרונות פולשניים (פלאשבקים), ניתוקים, דפוסי הימנעות, תמורות שליליות בתהליכי החשיבה ובעולם הרגש, וכן שינויים ניכרים ברמות העוררות הפיזיולוגית ותגובתיות לסביבה. PTSD מוגדרת כהפרעה פסיכיאטרית רב-ממדית הנובעת מחשיפה לגורמי דחק המאיימים על שלמותו הגופנית או הפסיכולוגית של האדם. ניתן לאפיין הפרעה זו ככשל תפקודי במערכות העיבוד הקוגניטיבי הטבעיות של המוח. בעוד שבמצב תקין המוח מעבד חוויות קשות ומקטלג אותן כזיכרונות השייכים לעבר,  במצב של פוסט-טראומה המידע האינפורמטיבי והרגשי נותר מקובע בתודעה, ובכך הוא ממשיך להשפיע על המטופל כאילו האירוע מתרחש בהווה באופן חוזר ונשנה.

ההבחנה המרכזית בין תגובה נורמטיבית לטראומה לבין התפתחות של הפרעה כרונית נעוצה במשך הזמן שבו התסמינים מופיעים ובעוצמתם הקלינית. בעוד שמרבית האוכלוסייה תחווה תחושות דחק בשבועות הראשונים שלאחר חוויה מטלטלת, אצל פרטים הסובלים מהפרעה זו מערכת העצבים נותרת במצב של דריכות יתר קבועה. המוח ממשיך לייצר אותות מצוקה וסכנה כאילו האיום עודנו קיים, תהליך המוביל לשינויים ביוכימיים ומבניים באזורי מוח קריטיים כגון האמיגדלה וההיפוקמפוס.

השכיחות של התסמונת הפוסט-טראומטית גבוהה מאוד ברמה הגלובלית, והיא משפיעה על מיליוני בני אדם ברחבי העולם. במדינת ישראל, שיעורי התחלואה עלו באופן דרמטי בעקבות אירועי השביעי באוקטובר 2023 והשלכות המתקפה הרצחנית של ארגון החמאס. מלחמת "חרבות ברזל", מטחי הירי הבלתי פוסקים על יישובי עוטף עזה ובגבול הצפון מצד ארגון חיזבאללה, מספר הפצועים הרב ומאות אלפי הלוחמים שנחשפו לקרבות עצימים ברצועת עזה, הובילו לעלייה ניכרת במספר הפרטים הסובלים מ-PTSD. זיהוי התסמונת מחייב בחינה שיטתית של דפוסי התנהגות ותגובות פיזיולוגיות המתפתחים בעקבות החשיפה לאירוע או אירועים מכוננים.

הנורות האדומות: איך מזהים PTSD?

מבחינה קלינית, ניתן לסווג את סימני האזהרה לארבעה צירים מרכזיים המצביעים על קיומה של הפרעה פוסט טראומטית כאשר האבחון נשען על נוכחותם של תסמינים אלו לאורך זמן ועל מידת הפגיעה באיכות חייו של הפרט.

התסמינים העיקריים של ההפרעה כוללים את הדברים הבאים:

  1. רכיב החוויה מחדש, המתבטא בהופעה בלתי רצונית של זיכרונות מהאירוע, פלאשבקים חודרניים או סיוטי לילה הקשורים לטראומה. במצבים אלו, המטופל חש את האירוע כאילו הוא מתרחש בזמן אמת, חוויה המלווה במצוקה נפשית וגופנית אינטנסיבית. 
  2. רכיב נוסף הוא ההימנעות, המתבטאת במאמצים אקטיביים להתרחק ממחשבות, רגשות, אינטראקציות חברתיות או מיקומים גיאוגרפיים המעוררים את זיכרון הטראומה. אסטרטגיה זו, המתחילה לעיתים כמנגנון הגנה, הופכת בהדרגה למגבלה משמעותית המצמצמת את מרחב הפעולה של האדם. 
  3. הציר השלישי נוגע לעוררות יתר ודריכות, מצב המאופיין ברגישות מוגברת לגירויים חיצוניים, קשיים בריכוז ובשינה, וכן נטייה לכעסנות והתפרצויות זעם. במצב זה, מערכת העצבים הסימפתטית פועלת בעודף פעילות, דבר המוביל לעייפות כרונית ולתחושת סכנה תמידית.
  4. לבסוף, קיימים שינויים קוגניטיביים ורגשיים משמעותיים, הכוללים נטייה לאמץ תפיסות עולם פסימיות וקטסטרופליות ותפיסה עצמית שלילית המלווה ברגשות אשם ובושה. המטופלים עשויים לחוות ניתוק רגשי, תחושת ניכור מהסביבה החברתית, ואובדן עניין בפעילויות שהסבו להם הנאה בעבר. לעיתים מופיעים קשיים בלזכור פרטים מהותיים מהאירוע הטראומטי, עד כדי מצב של אמנזיה חלקית. כמו כן, ניכרת ירידה במוטיבציה למעורבות חברתית המובילה להתבודדות, לצד השטחה רגשית וקושי ביצירת קשרים המבוססים על אהבה וקרבה. 

ניתוח מעמיק של תסמינים אלו מלמד כי אין מדובר בקשיים זמניים, אלא במערך תגובתי המשפיע ישירות על התפקוד היומיומי, כולל היכולת להתמיד בתעסוקה, לנהל מערכות יחסים זוגיות ומשפחתיות ולשמור על יציבות נפשית. הופעתם של סימני אזהרה אלו, שעשויים לצוף חודשים או שנים לאחר האירוע, מהווה אינדיקציה מובהקת לכך שהמערכת הנפשית זקוקה להתערבות מקצועית חיצונית לצורך עיבוד הטראומה ומניעת הידרדרות תפקודית נוספת.

דרכי טיפול בפוסט טראומה – מהו "ארגז הכלים" שלנו?

הטיפול בהפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) מוגדר כמערך התערבויות שנועד להעניק לאנשים המתמודדים עם ההשלכות של אירועים חבלתיים את היכולת להשיב לעצמם את השליטה על תגובותיהם המנטליות והפיזיולוגיות. המטרה העיקרית של תהליכים אלו היא הפחתת העוצמה של התסמינים הפוסט-טראומטיים, לצד שאיפה מתמדת לשיפור התפקוד היומיומי והעלאת רמת החיים של המטופלים. גישה טיפולית זו דורשת התייחסות רב-ממדית, המשלבת בתוכה שיטות פסיכולוגיות מסורתיות, מענה תרופתי מותאם ובשנים האחרונות גם שימוש בטכנולוגיות רפואיות מתקדמות. היעד המרכזי של פרוטוקול טיפולי מקיף הוא לאפשר למטופל לארגן מחדש את חייו באמצעות ויסות המערכת העצבית המרכזית ועיבוד מעמיק של הזיכרונות הטראומטיים. מתוך בחינה של המענים הקיימים כיום בשדה הקליני, ניתן לבנות עבור כל פונה מערך טיפולי מותאם אישית, הלוקח בחשבון את חומרת ההפרעה ואת הרקע הרפואי הייחודי שלו.

טיפול פסיכותרפי: עיבוד קוגניטיבי ורגשי

בלב המאמץ הטיפולי בנפגעי פוסט-טראומה ניצבת הפסיכותרפיה - הטיפול בשיחות, המהווה את אבן היסוד של התהליך השיקומי. התערבויות פסיכולוגיות המתמקדות באופן ישיר בחוויה הטראומטית הוכחו במחקרים מדעיים כבעלות יעילות גבוהה בצמצום הסבל הנפשי והתסמינים הקליניים. שיטות אלו, המכונות טיפולים ממוקדי טראומה, פועלות לזיהוי של עיוותי חשיבה שהתקבעו בעקבות האירוע הקשה ומיישמות חשיפה הדרגתית ומבוקרת לתכנים המאיימים. תהליך זה מסייע למערכת המוחית לקודד מחדש את האירוע הטראומטי כזיכרון השייך לעבר ולא כסכנה נוכחית, מה שמוביל לירידה משמעותית בעוצמת המצוקה.

בין השיטות המרכזיות שהוכחו כיעילות ניתן למנות את הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי (CBT), טיפולי חשיפה ממושכת (Prolonged Exposure - PE) ושיטת עיבוד מחדש והקהיה באמצעות תנועות עיניים (EMDR). בדרך כלל, מפגשים אלו מתקיימים בתדירות של פעם או פעמיים בשבוע לאורך מספר חודשים, כאשר במקרים רבים משולבים בטיפול הפרטני גם מעגלים של טיפול קבוצתי, זוגי או משפחתי לחיזוק המעטפת התומכת.

טיפול תרופתי: איזון נוירו כימי

הרובד השני במערך הטיפולי הוא המענה התרופתי, אשר תפקידו המרכזי הוא לאזן את הפעילות הנוירו-כימית במוח. הטיפול התרופתי אינו מתיימר לרפא את הטראומה כשלעצמה, אלא נועד למתן את חומרת הסימפטומים ובכך לאפשר למטופל את הפניות הנדרשת להשתתפות בטיפול הפסיכותרפי. תרופות אלו יכולות להפחית באופן ניכר תופעות של חרדה, נתק רגשי, קשיי שינה ומצבי דיכאון הנלווים לתסמונת. לעיתים קרובות, הטיפול התרופתי מהווה את הצעד הראשון בתוכנית הטיפולית, במיוחד במצבים שבהם עוצמת התסמינים בסמוך לאירוע היא כה גבוהה עד שהיא מונעת מהמטופל יכולת לנהל שיח טיפולי. תכשירים ממשפחת ה-SSRIs, נוגדי חרדה, תרופות המשפיעות על המערכת הדופמינרגית ומייצבי מצב רוח תורמים להורדת רמת העוררות הפיזיולוגית וליצירת תשתית נפשית יציבה יותר המאפשרת את המשך העבודה הטיפולית.

טיפולים מתקדמים וחדשנות רפואית

לצד השיטות המסורתיות, עולם הרפואה פונה כיום לעבר פתרונות טכנולוגיים וחדשנות מדעית, מתוך הבנה כי המוח האנושי הוא מערכת מורכבת האחראית על כלל התפקודים המודעים והלא-מודעים. בשנים האחרונות חלה התפתחות משמעותית בשיטות של גרייה מוחית (Neurostimulation), המבוססות על ההנחה כי גירוי חיצוני יכול להוביל להשפעה מתקנת על פעילות תאי העצב. שיטות אלו עושות שימוש במגוון אמצעים פיזיקליים כמו גלים חשמליים, מגנטיים, גלי קול ואור כדי לשפר את התפקוד המוחי. במקביל, נבחן השימוש בחומרים משני תודעה, כגון קטמין, פסילוסיבין ו-MDMA, כחלק מפרוטוקולים טיפוליים חדשניים. מחקרים בתחומים אלו מקבלים הכרה גוברת לאחר שהדגימו יעילות קלינית בשיפור מצבם של מטופלים. 

פירוט השיטות החדשניות חושף את הפוטנציאל הגלום בהן עבור מטופלים שאינם מגיבים לטיפולים המקובלים. הטיפול באמצעות עירוי קטמין או משאף אסקטמין נחשב לאחת מפריצות הדרך המשמעותיות ביותר בפסיכיאטריה המודרנית. קטמין, ששימש במקור כחומר הרדמה, הוכח כבעל השפעה מהירה ודרמטית על דיכאון קליני עמיד, ומחקרים מהזמן האחרון מצביעים על השפעה חיובית ומהירה גם על תסמינים פוסט-טראומטיים. בעוד שהשימוש באסקטמין דרך האף נפוץ לטיפול בדיכאון, המחקר אודות יעילותו הספציפית ב-PTSD עדיין נמצא בעיצומו. טיפול זה מחייב השגחה רפואית צמודה במסגרת מרפאתית מוסמכת כדי להבטיח את בטיחות המטופל.

תחום הגרייה המוחית, ובמיוחד הגרייה המגנטית (TMS), מוגדר על ידי חוקרים רבים כמהפכה של ממש בטיפול הפסיכיאטרי. באמצעות טכנולוגיה זו, ניתן להפעיל מרכזים עצביים ספציפיים במוח ולשפר את תפקודם על ידי העלאה או הורדה של רמת התגובתיות של תאי העצב. התחום של הגרייה המוחית נמצא בהתפתחות מתמדת והיום ניתן להשתמש בשיטה של גרייה מגנטית בסגנון טיתא (TBS). שיטה זאת כטיפול במטופלים פוסט טטאומטיים מיושמת על ידי פרופסור גרינהאוס בקליניקה שלו בתל אביב. 

טכניקה מתקדמת נוספת היא הזרקת חומר הרדמה לגנגליון דמוי הכוכב (SGB) באזור הצוואר. טכניקה זאת יחסית פשוטה אבל דורשת טיפול במסגרת בית חולים. מטופלים עם PTSD סובלים לעיתים קרובות מעוררות יתר של המערכת הסימפטטית, המתבטאת בדפיקות לב, הזעה ודריכות מתמדת. הגנגליון דמוי כוכב משמש כתחנת מעבר עצבית המקשרת בין תגובות הגוף לתפקודי המוח, ועל ידי אלחושו תחת בקרת אולטרסאונד, ניתן למתן את תגובת היתר הפיזיולוגית ולהביא לאיזון הנמשך זמן רב.

לבסוף, הטיפול הנעזר בחומרים פסיכדליים (Psychedelic Assisted Therapy) מסתמן כאפיק מבטיח ביותר. חומרים כמו MDMA ופסילוסיבין נחקרים כעת באינטנסיביות, וישנן חברות הפועלות לקבלת אישורי FDA לשימוש בהם במצבים של פוסט-טראומה ודיכאון עמיד. מודל טיפולי זה אינו מסתכם במתן החומר בלבד, אלא כולל מעטפת פסיכותרפית של פגישות הכנה, מפגש תחת השפעת החומר ושיחות מעקב לעיבוד החוויה. למרות שטרם התקבל אישור סופי לשימוש בחומרים אלו במסגרת קלינית העתיד נראה חיובי עבור טיפולים אלו. במדינות מסוימות באירופה וגם בחלקים של ארצות הברית כבר פועלות קליניקות ייעודיות המציעות שירותים אלו לחולים עם פוסט טראומה. 

אופן הטיפול בקליניקה של פרופסור גרינהאוס

תהליך הטיפול של פרופסור גרינהאוס במתמודדים עם פוסט-טראומה במסגרת המרפאה שלו מתאפיין בגישה יסודית ומובנית. פונים רבים החווים תסמינים פוסט-טראומטיים מגיעים למרפאתו של פרופסור גרינהאוס לצורך קבלת אבחון מעמיק. הפרופסור עורך בחינה נרחבת של הסטטוס הקליני של הפונה, לרבות עברו הטיפולי, ומציע מגוון חלופות טיפוליות. מטפלים רגשיים הפועלים במרפאה משתלבים, לפי העניין, בשלבי האבחון והטיפול בנפגעים. בחינת החיוניות של מענה תרופתי, הפניה לפרוצדורות של קטמין, התערבות באמצעות SGB או שימוש בגרייה מגנטית, מהווים נדבכים מרכזיים בשיטת העבודה של פרופסור גרינהאוס. יתרה מכך, הוא מבצע אומדן של שיעורי הנכות הנפשית ומגבש עבורם הנחיות להמשך טיפול מול גופים ממשלתיים רלוונטיים, דוגמת המוסד לביטוח לאומי או אגף השיקום במשרד הביטחון.

מה עוד חשוב לדעת על התמודדות עם פוסט טראומה?
שאלות ותשובות נפוצות:

 

  1. כמה זמן נמשך תהליך ההחלמה מפוסט טראומה?

    משך הטיפול משתנה מאוד מאדם לאדם ותלוי במורכבות הטראומה, במשך הזמן שעבר מהאירוע, ובסוג ההתערבות הטיפולית. טיפולים פסיכותרפיים ממוקדים כמו CBT או EMDR יכולים להימשך מספר חודשים עד שנה ולהציג תוצאות משמעותיות. טיפולים חדשניים כמו גרייה מוחית (TMS) או קטמין עשויים להראות הקלה מהירה יותר בתסמינים, לעיתים תוך שבועות בודדים. חשוב לזכור שהחלמה היא תהליך הדרגתי של בניית חוסן נפשי מחדש ולא "זבנג וגמרנו".
  2. האם ניתן להחלים לחלוטין מ-PTSD או שזו התמודדות לכל החיים?

    המונח "החלמה" בפוסט טראומה מתייחס לרוב לחזרה לתפקוד מלא ולאיכות חיים טובה. מטופלים רבים מגיעים למצב של הפוגה מלאה (רמיסיה), שבו התסמינים נעלמים לחלוטין או פוחתים לרמה שאינה מפריעה לשגרת החיים. גם במקרים מורכבים יותר, הטיפולים הזמינים כיום מאפשרים למטופלים ללמוד לווסת את המערכת העצבית, לנהל את הטריגרים, ולהחזיר לעצמם את השליטה על חייהם.
  3. האם הטיפולים החדשניים (כמו קטמין ו-TMS) מוכרים על ידי משרד הביטחון וקופות החולים?

    ההכרה והסבסוד של טיפולים אלו נמצאים במגמת התרחבות בישראל, במיוחד לאור אירועי ה-7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל". אגף השיקום במשרד הביטחון מאשר ומממן טיפולים מתקדמים רבים (כולל TMS ו-SGB) עבור נכי צה"ל וכוחות הביטחון המוכרים, בהתאם להמלצות פסיכיאטריות. לגבי קופות החולים, חלק מהטיפולים (כמו קטמין לדיכאון עמיד) נכנסו לסל התרופות תחת התוויות ספציפיות, ומומלץ לבדוק את הזכאות הפרטנית מול הקופה או הביטוח הרפואי הפרטי בעזרת הצוות המטפל.
  4. מה ההבדל בין פוסט טראומה (PTSD) לפוסט טראומה מורכבת (C-PTSD)?

    בעוד ש-PTSD מתפתח לרוב בעקבות אירוע טראומטי בודד או מוגדר בזמן (כמו תאונה, פיגוע או קרב), פוסט טראומה מורכבת (C-PTSD) מתפתחת כתוצאה מחשיפה ממושכת, חוזרת ונשנית לטראומה לאורך זמן – למשל שבי, התעללות מתמשכת בילדות, או אלימות במשפחה. C-PTSD כולל את כל תסמיני הפוסט טראומה הרגילים, אך מלווה גם בקשיים עמוקים בוויסות הרגשי, בתחושת ערך עצמי פגועה מאוד, ובקשיים משמעותיים ביצירת מערכות יחסים בינאישיות.
  5. איך בני משפחה ובני זוג יכולים לעזור לאדם המתמודד עם פוסט טראומה?

    התמיכה הסביבתית היא קריטית להצלחת הטיפול. הדרך הטובה ביותר לעזור היא לגלות סבלנות, להימנע משיפוטיות, ולא ללחוץ על המטופל לדבר על האירוע אם הוא אינו מוכן לכך. חשוב ללמוד לזהות את הטריגרים שלו, לעודד אותו בעדינות לפנות לעזרה מקצועית (וללוות אותו אם יבקש), ולשמור על שגרה יציבה ככל הניתן. במקביל, בני המשפחה עצמם חווים עומס רגשי רב, ולכן מומלץ מאוד שיפנו לקבלת הדרכה ותמיכה רגשית עבורם (למשל, דרך קבוצות תמיכה לבני משפחה).



נרקסיסט - זיהוי, הבנת המנגנונים ודרכי הטיפול

נרקסיסט - זיהוי, הבנת המנגנונים ודרכי הטיפול

כותב המאמר: פרופסור לאון גרינהאוס

הפרעת אישיות נרקיסיסטית (NPD) היא אבחנה קלינית מורכבת. רבים משתמשים במונח "נרקסיסט" בשיח היומיומי לתיאור אדם אנוכי או יהיר, אך חשוב להבין את הפער המשמעותי בין שימוש נפוץ זה לבין הפתולוגיה הנפשית. האבחנה הפסיכיאטרית אינה מתארת תכונת אופי בלבד, אלא דפוס אישיותי נוקשה, עמוק ובעייתי.

במאמר זה, נסביר מנקודת מבט מקצועית מהי ההפרעה, כיצד היא מאובחנת, מהם שורשיה, וכיצד ניתן לטפל בה.

מהי הפרעת אישיות נרקיסיסטית (NPD)?

ברמה הקלינית, NPD היא הפרעת אישיות המשתייכת ל"אשכול B" במדריך האבחנות הפסיכיאטרי (DSM-5), יחד עם הפרעות נוספות המאופיינות בחוסר יציבות רגשי ודרמטיות.

ליבת ההפרעה היא דפוס קבוע ומתמשך של גרנדיוזיות (תחושת עליונות וחשיבות עצמית מופרזת), צורך עז בהערצה חיצונית, וליקוי משמעותי ביכולת לאמפתיה.

הפרדוקס המרכזי ב-NPD הוא שהחזות הגרנדיוזית והשופעת בביטחון היא לרוב מנגנון הגנה, המכסה על הערכה עצמית שברירית ופגיעה. האדם תלוי באופן מוחלט ב"אספקה נרקיסיסטית" (אישורים, מחמאות, תשומת לב) מהסביבה כדי לווסת את תחושת הערך העצמי שלו, והוא מגיב בפגיעות עזה לכל מה שנתפס כביקורת.

הספקטרום הנרקיסיסטי

חשוב להבין שנרקיסיזם קיים על רצף. בקצהו האחד, אנו מוצאים נרקיסיזם בריא(נורמלי). זוהי אינה מילה גסה; מדובר במרכיב חיוני בנפש האדם, הכולל הערכה עצמית יציבה, היכרות עם היכולות והמגבלות, ביטחון עצמי ואסרטיביות. נרקיסיזם בריא מאפשר לנו לחוש גאווה בהישגינו, להציב מטרות, וחשוב מכל – לווסת את תחושת הערך העצמי שלנו באופן פנימי, מבלי להיות תלויים באופן מוחלט באישור חיצוני.

נרקיסיזם פתולוגי, או הפרעת אישיות נרקיסיסטית, נמצא בקצה הקיצוני השני של הספקטרום. כאן, תחושת הערך העצמי היא פרדוקסלית: היא נראית מנופחת וגרנדיוזית כלפי חוץ, אך בפועל היא שברירית, בלתי יציבה, ותלויה לחלוטין ב"אספקה" חיצונית. הנרקסיסט הפתולוגי זקוק להערצה מתמדת כדי לחוש שהוא קיים, והוא חווה כל ביקורת, או אפילו חוסר התפעלות, כאיום קיומי.

אבחון וזיהוי - הקריטריונים הקליניים (DSM-5)

אבחון רשמי של הפרעת אישיות נרקיסיסטית נעשה אך ורק על ידי איש מקצוע מוסמך (פסיכיאטר או פסיכולוג קליני) ומבוסס על קריטריונים אבחוניים, כפי שמופיעים במדריך ה-DSM-5. האבחנה ניתנת כאשר קיים דפוס מתמשך וכולל של גרנדיוזיות, צורך עז בהערצה וחוסר אמפתיה, המתחיל בבגרות המוקדמת ומופיע במגוון הקשרים. דפוס זה יתבטא בחמישה (או יותר) מהקריטריונים הבאים:

  1. תחושת גדלות (גרנדיוזיות): תחושת חשיבות עצמית מופרזת (למשל, מגזים בהישגיו ומצפה שיכירו בו כעליון ללא הצדקה).
  2. עיסוק בפנטזיות: שקוע בפנטזיות על הצלחה בלתי מוגבלת, כוח, זוהר, יופי או אהבה אידיאלית.
  3. אמונה בייחודיות: מאמין שהוא "מיוחד" וייחודי, ושרק אנשים מיוחדים או בעלי מעמד גבוה יכולים להבין אותו.
  4. דרישה להערצה מופרזת: זקוק באופן כפייתי להערצה; זהו ה"דלק" הרגשי שלו, המכונה "אספקה נרקיסיסטית".
  5. תחושת זכאות (Entitlement): ציפיות בלתי סבירות ליחס מועדף או להיענות אוטומטית לציפיותיו.
  6. נצלנות בינאישית: מנצל אחרים כדי להשיג את מטרותיו האישיות, ללא התחשבות בצרכיהם או רגשותיהם.
  7. חוסר אמפתיה: אינו מוכן או אינו מסוגל להכיר ברגשות ובצרכים של אחרים או להזדהות עמם.
  8. קנאה: מקנא לעיתים קרובות באחרים, או מאמין שאחרים מקנאים בו.
  9. יהירות והתנשאות: מפגין התנהגות או גישה יהירה, מתנשאת ופטרונית.

סוגי נרקיסיזם

אחד האתגרים הגדולים בזיהוי הוא שההפרעה אינה מתבטאת באופן אחיד. הדימוי הפופולרי של הנרקסיסט השחצן והמוחצן מתאר רק סוג אחד. מבחינה קלינית, אנו נוהגים להבחין בכמה "סוגים" עיקריים:

  1. הנרקסיסט הגרנדיוזי (הגלוי): הטיפוס הקלאסי והמוכר. הוא מוחצן, כריזמטי (לכאורה), יהיר, ואינו מסתיר את תחושת העליונות והזכאות שלו. הוא יחפש באופן אקטיבי את אור הזרקורים ויפגין בגלוי את צרכיו.
  2. הנרקסיסט הפגיע (הסמוי): סוג זה מטעה וקשה יותר לזיהוי. כלפי חוץ, הוא עשוי להיראות ביישן, רגיש, מופנם, או אפילו לסבול מדיכאון וחרדה. הגרנדיוזיות שלו פנימית ומוסתרת. הוא מאופיין ברגישות קיצונית לביקורת, נטייה לחוש בושה והשפלה, ונוטה להציג את עצמו כקורבן ("אף אחד לא מבין אותי", "אני סובל יותר מכולם"). הקורבנוּת הופכת להיות הביטוי של ייחודיותו.
  3. הנרקסיסט הממאיר (מליגני): זהו תיאור קליני (שטבע אוטו קרנברג) לסוג המסוכן וההרסני ביותר. הוא אינו אבחנה רשמית ב-DSM, אלא שילוב של הפרעת אישיות נרקיסיסטית עם תכונות אנטי-סוציאליות, פרנויה, ולעיתים קרובות סדיזם (הנאה מסבל הזולת). סוג זה אינו בוחל באמצעים להשגת מטרותיו, והוא חסר נקיפות מצפון.

גורמים לנרקסיסטיות

כמו ברוב הפרעות האישיות, האטיולוגיה (חקר הסיבות) של NPD היא מורכבת ומבוססת על המודל הביו-פסיכו-סוציאלי. אין גורם יחיד, אלא שילוב של נטייה מולדת וסביבה מכוננת.

  • גורמים ביולוגיים וגנטיים: מחקרים מצביעים על מרכיב תורשתי מסוים ועל הבדלים במבנה המוח, במיוחד באזורים הקשורים לאמפתיה וויסות רגשי.
  • גורמים פסיכו-סביבתיים: כאן טמון לב העניין. התיאוריות המרכזיות מצביעות על כך שנרקיסיזם פתולוגי הוא תוצאה של כשל בהתפתחות בילדות המוקדמת. זהו מנגנון הגנה עוצמתי שנבנה סביב "עצמי" פגוע ושברירי. כשל זה יכול לנבוע משני קצוות מנוגדים:
  1. האדרת יתר ושימוש בילד כ"שלוחה" של ההורה: במצב זה, הילד גדל בתחושה שהוא "מושלם" או "מיוחד". עם זאת, התחושה הזו אינה מבוססת על מי שהוא באמת, אלא על תפקידו כמי שמייצג את הוריו או מגשים את שאיפותיהם. הוא לומד שהוא מקבל אהבה ואישור רק כאשר הוא עומד בציפיות הגבוהות ממנו. כתוצאה מכך, הוא מפתח הבנה שערכו תלוי לחלוטין בהישגיו ובמה שאחרים חושבים עליו.
  2. טראומה, קור רגשי וביקורתיות: במקרה ההפוך, ילד שחווה סביבה פוגענית – בין אם מדובר בהזנחה, דחייה, ביקורת קשה או התעללות – נותר עם כאב עמוק ותחושת בושה. כדי לשרוד את הרגשות הבלתי נסבלים הללו, הילד מפתח באופן לא מודע "עצמי כוזב". זהו מעין "אני" חיצוני, שנראה לעיתים בטוח בעצמו יתר על המידה, מנופח ו"כל-יכול". תפקידה של "מסכה" זו הוא להגן על ה"עצמי האמיתי" – החלק הפנימי, הרגיש והפגוע – ולהסתיר אותו מהעולם.

התמודדות עם נרקיסיזם

מערכות יחסים עם אדם הסובל מהפרעת אישיות נרקיסיסטית (NPD) הן כמעט תמיד מורכבות מאוד. הן נוטות להיות מתישות וסוחטות רגשית, ולעיתים קרובות משאירות נזק נפשי.

האדם הנרקיסיסט מתקשה מאוד לראות באחרים אנשים נפרדים, בעלי צרכים ורגשות משלהם. במקום זאת, הוא נוטה לתפוס אנשים אחרים כ"אובייקטים" – כלומר, ככלים שתפקידם לשרת את צרכיו האישיים (מצב המכונה חיפוש אחר "אספקה נרקיסיסטית").

כיצד נרקסיסט משפיע על סביבתו של אדם?

  • מניפולציות ו"גזלייטינג": הנרקיסיסט משתמש לעיתים קרובות במניפולציה מתוחכמת כדי לגרום לקורבן לפקפק בתפיסת המציאות של עצמו. משפטים נפוצים בטכניקה זו (המכונה "גזלייטינג") הם: "זה בכלל לא קרה", "אתה מדמיין דברים" או "אתה רגיש מדי".
  • זעם נרקיסיסטי: כאשר הנרקיסיסט חווה "פגיעה" בתחושת העצמי שלו (למשל, כשהוא נתקל בביקורת, דחייה או כישלון), הוא תופס זאת כאיום ממשי. התגובה לכך עלולה להיות התפרצות זעם קיצונית, תוקפנית, וחסרת כל פרופורציה לאירוע שגרם לה.
  • ריקון רגשי ו"הליכה על קליפות ביצים": אנשים הקרובים לנרקיסיסט מוצאים את עצמם חיים במתח ודריכות מתמדת. הם מנסים כל הזמן להימנע מלעורר את התפרצות הזעם הבאה, ובדרך כלל נאלצים לדכא את הצרכים והרגשות האמיתיים שלהם רק כדי לשמור על שקט יחסי.

איך להתמודד עם האדם הנרקיסיסט?

  1. הצבת גבולות קשיחים (Hard Boundaries): זהו השלב הקריטי והקשה ביותר. יש להגדיר באופן ברור מהי התנהגות שאינה מקובלת ומהן ההשלכות (consequences) של חציית הגבול. יש לאכוף זאת בעקביות.
  2. ניהול ציפיות וקבלה מלאה: יש להבין ולהפנים שהאדם השני סובל מהפרעת אישיות. אין לצפות ממנו פתאום לפתח אמפתיה, לקחת אחריות או להשתנות ללא טיפול מקצועי אינטנסיבי (ולעיתים גם איתו).
  3. בניית רשת תמיכה חיצונית: אל תישארו לבד. יש לטפח קשרים תומכים מחוץ למערכת היחסים הפוגענית, ולשקול ליווי מקצועי (טיפול) עבורכם.
  4. ניתוק קשר (No Contact / Low Contact): במקרים רבים, במיוחד עם נרקיסיסטים ממאירים או כאשר הפגיעה חמורה, הדרך היחידה להגן על הבריאות הנפשית היא ניתוק מוחלט או צמצום משמעותי של הקשר.

טיפול בהפרעת אישיות נרקיסיסטית

כאן אנו מגיעים לשאלת הליבה: האם טיפול ב-NPD אפשרי? התשובה המקצועית היא: כן, אך מדובר באחד האתגרים הטיפוליים המורכבים ביותר בפסיכותרפיה.

מדוע הטיפול כה מאתגר?

  1. ההפרעה נתפסת כחלק טבעי: בניגוד להפרעות אחרות (כמו חרדה או דיכאון), שבהן האדם מרגיש שהוא סובל ומבין שמשהו "לא בסדר" ודורש טיפול, האדם הנרקיסיסט חווה את התנהגותו כחלק טבעי, אינטגרלי ומוצדק מאישיותו.
    הוא אינו תופס את עצמו כבעייתי; מבחינתו, הבעיה היא תמיד אצל כל השאר, והעולם הוא שצריך להשתנות ולהתאים את עצמו אליו.
  2. חוסר מוטיבציה ופנייה לטיפול רק בעקבות משבר: נדיר מאוד שאדם נרקיסיסט יפנה לטיפול מיוזמתו בגלל תכונותיו הנרקיסיסטיות (שהוא, כאמור, אינו רואה כבעיה).
    בדרך כלל, הפנייה לטיפול תתרחש רק בעקבות משבר משני וחיצוני: אולטימטום מבן או בת הזוג, איום בפיטורים מהעבודה, או כאשר "ההצגה" שהם מנהלים קורסת והם חווים תסמינים קשים של דיכאון או חרדה.
  3. הפחד מחשיפת פגיעות והקשר הטיפולי: טיפול דורש מהמטופל להיחשף ולהודות בפני עצמו ובפני המטפל בפגיעוּת ובחולשה. זוהי הנקודה המאיימת ביותר עבור הנרקיסיסט, שהשקיע את כל חייו בבניית חומות הגנה סביב אותה פגיעות בדיוק.

כתוצאה מכך, הוא עלול לנסות לערער את סמכות המטפל או את הקשר איתו. הוא עשוי להתייחס למטפל כ"מושלם" ו"גאון" ברגע אחד, וברגע אחר לזלזל בו, לתקוף אותו ולהפוך אותו ל"חסר ערך". התנהגות זו מקשה מאוד על יצירת אמון בסיסי וקשר טיפולי יציב, שהם הכרחיים להצלחת הטיפול.

מטרות הטיפול:

המטרה בטיפול ב-NPD אינה "לרפא" את הנרקיסיזם, אלא להפוך נרקיסיזם פתולוגי לנרקיסיזם בריא יותר. המטרות כוללות:

  • שיפור היכולת לוויסות רגשי וניהול תסכולים.
  • פיתוח יכולות מנטליזציה (הבנת מצבים נפשיים, רגשות ומניעים – של עצמי ושל האחר).
  • הפחתת ההתנהגויות הנצלניות והגרנדיוזיות.
  • בניית הערכה עצמית יציבה יותר, שאינה תלויה באופן מוחלט באישור חיצוני.
  • פיתוח יכולת לאמפתיה אמיתית ולקשרים בינאישיים הדדיים יותר.

סוגי הטיפולים המרכזיים

אין טיפול "קסם" אחד, והגישה היעילה ביותר היא ארוכת טווח ומשלבת מספר מודלים:

  1. פסיכותרפיה פסיכודינמית: הגישה הקלאסית, השואפת לרדת לשורשי הקונפליקט. הטיפול מתמקד בחקר חוויות הילדות שהובילו להתפתחות ההגנות הנרקיסיסטיות, ובעבודה על יחסי ההעברה (Transference) בחדר הטיפולים – כלומר, האופן שבו המטופל משליך על המטפל את דפוסי היחסים הבעייתיים שלו.
  2. טיפול בסכמות (Schema Therapy):זוהי שיטת טיפול יעילה מאוד להפרעות אישיות, המשלבת מספר גישות פסיכולוגיות.
    הטיפול מבוסס על זיהוי "סכמות" – אלו הן תבניות חשיבה ורגש עמוקות שהתגבשו בילדותנו ומשפיעות עלינו עד היום. לדוגמה, סכמה של "פגמוּת" (תחושה בסיסית שאני פגום או לא שווה), "חוסר אמון" (תחושה שאנשים יפגעו בי) או "זכאות יתר" (תחושה שמגיע לי יחס מיוחד).בנוסף, הטיפול מזהה "מצבים" (Modes) – שהם החלקים השונים באישיות שלנו שפיתחנו כדי להתמודד עם הכאב של אותן סכמות.
  3. טיפול מבוסס מנטליזציה (MBT - Mentalization-Based Treatment): גישה שפותחה במקור להפרעת אישיות גבולית אך מותאמת בהצלחה גם ל-NPD. הטיפול מתמקד באימון ושיפור היכולת הבסיסית של המטופל להבין מה מתרחש בתוך תודעתו ובתודעת האחרים, ובכך לשפר את היחסים הבינאישיים.
  4. טיפול דיאלקטי התנהגותי (DBT) וטיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT): גישות אלו פחות מתמקדות ב"למה" (השורשים) ויותר ב"איך" (ההתנהגות). הן יעילות מאוד בטיפול בתסמינים הנלווים: ניהול כעסים, ויסות רגשי, שינוי דפוסי חשיבה אוטומטיים ("אני חייב להיות הכי טוב") ורכישת מיומנויות בין-אישיות.

ממצאי מחקרים שסקרו את סוגי הטיפולים

הטיפול ב-NPD מאתגר, אך מחקרים עדכניים מראים כי הוא בהחלט אפשרי. סקירות שיטתיות ומטא-אנליזות שפורסמו בשנים האחרונות (למשל, בכתבי עת מובילים כמו American Journal of Psychiatry ו-Journal of Personality Disorders) מצביעות על מגמה ברורה: טיפולים פסיכותרפיים ארוכי טווח, במיוחד אלו המשתייכים לגל השלישי ומשלבים הבנה דינמית עם כלים מובנים (כגון סכמה תרפיה ו-MBT), מראים יעילות מוכחת.

מחקרים אלו מדגישים כי לאורך זמן (טיפול של שנים, לא חודשים), מטופלים עם NPD יכולים להשיג שיפור משמעותי בתפקוד הבינאישי, הפחתה בהתנהגויות נצלניות, ועלייה ביכולת לאמפתיה ולוויסות רגשי. המפתח הוא התאמת הטיפול למטופל ובניית ברית טיפולית חזקה.

הגישה הטיפולית לנרקיסיזם של פרופסור גרינהאוס

פרופסור גרינהאוס נוקט בגישה אינטגרטיבית, רב-מערכתית ומותאמת אישית לטיפול בהפרעת אישיות נרקיסיסטית, מתוך הבנה שמדובר באתגר קליני מורכב הדורש מעטפת מלאה. פרופסור גרינהאוס מתרכז באבחון הראשוני של המטופל ובהמשך עובד עם מטפלים פסיכותרפיסטים בקליניקה שלו. שיתוף הפעולה בן גורם רפואי פסיכיאטרי וגורם פסיכותרפויטי מעלה את סיכויי הצלחה של הטיפול.

שלב 1: אבחון מקיף וייצוב לא מתחילים טיפול עומק בתוך "סערה". הצעד הראשון הוא אבחון פסיכיאטרי ופסיכולוגי יסודי. אנו בודקים קומורבידיות (הפרעות נלוות) – לעיתים קרובות, ה-NPD "מתחבא" מאחורי דיכאון עמיד, התקפי חרדה, או שימוש בחומרים. במקרים אלו, הטיפול הפסיכיאטרי (לעיתים תרופתי) חיוני לייצוב המצב הנפשי, הפחתת הסבל האקוטי, והפיכת המטופל לפנוי לטיפול פסיכותרפי.

שלב 2: יצירת קשר של אמון (ברית טיפולית) זהו השלב הרגיש והחשוב ביותר בתהליך, והוא דורש סבלנות רבה משני הצדדים. האתגר המרכזי הוא לבנות יחד קשר אנושי בטוח, יציב ומבוסס אמון.

במהלך הטיפול, טבעי שהמטופל ינוע בין רגשות קיצוניים כלפי המטפל – לעיתים ירגיש שהוא "מושלם" ו"היחיד שמבין", ולעיתים ירגיש "מאוכזב" או "לא מובן". זוהי תגובה מובנת, שנובעת מחוויות עבר ומהפחד להיפגע שוב.

תפקיד המטפל הוא להישאר "עוגן" יציב וקשוב. הוא צריך להכיל ברגישות את התנודות הללו, לא לקחת אותן באופן אישי, ולהבין שהן משקפות פצע עמוק וכאב ישן.

בשלב זה, אנו משתמשים בגישה שאפשר לכנות "הכוונה מתוך הבנה" (או "אמפתיה קונפרונטטיבית" בשפה המקצועית):

  1. ההבנה (אמפתיה): קודם כל, המטפל מתחבר בכנות לכאב ולמצוקה של המטופל. הוא נותן תוקף מלא לרגשותיו ומבין את המקור להתנהגויות ההגנתיות שלו.
  2. הכוונה (ה"עימות" הרך): רק מתוך מקום בטוח ומבין זה, המטפל עוזר למטופל להתבונן יחד, בעדינות, על האופן שבו התנהגויות מסוימות (כמו התרחקות, ביקורתיות או זעם) משפיעות על חייו ועל קשריו. זו אינה האשמה, אלא הזמנה לבחון דפוסים ישנים ולמצוא יחד דרכים חדשות, מיטיבות יותר, להתמודד עם הכאב ולבנות קשרים בריאים.

שלב 3: פסיכותרפיה אינטגרטיבית (משולבת) אנו לא מאמינים בגישת "מיטת סדום" (One-size-fits-all). הטיפול משלב באופן דינמי בין גישות שונות בהתאם לצורכי המטופל:

  • הבנה דינמית: חקר השורשים והפגיעות המוקדמות.
  • כלים מבוססי סכמה תרפיה: זיהוי הסכמות והמצבים הפעילים, ועבודה על "תיקון חווייתי" בתוך הקשר הטיפולי.
  • כלים מבוססי CBT/DBT: מתן כלים מעשיים לניהול כעסים, שיפור מיומנויות תקשורת, וזיהוי עיוותי חשיבה גרנדיוזיים בזמן אמת.

התהליך הוא ארוך טווח ומטרתו היא בנייה איטית וסבלנית של "עצמי" יציב, גמיש ואותנטי יותר.

לסיכום, הפרעת אישיות נרקיסיסטית היא הפרעה נפשית מורכבת, הנובעת מפגיעות עמוקה ומובילה לסבל רב – הן עבור האדם עצמו והן עבור סביבתו. זוהי אינה "רוע" מולד או בחירה מודעת, אלא מנגנון הגנה נוקשה שהפך לכלוב.

עבור הסובבים את הנרקסיסט, ההבנה היא הצעד הראשון בדרך להצבת גבולות ולהגנה עצמית. אך עבור האדם הסובל מההפרעה, ההבנה (שבדרך כלל מגיעה בעקבות משבר) היא הצעד הראשון בדרך לטיפול.

הדרך לשינוי קיימת, אך היא ארוכה, קשה ודורשת מחויבות אדירה. היא דורשת אומץ נדיר מצד המטופל להסכים להביט בפגיעות שלו, ומומחיות רבה, סבלנות ויציבות מצד המטפל. זהו מרתון, לא ספרינט, אך הוא אפשרי.

שאלות תשובות בנושא נרקיסיזם

1.שאלה: אני חושב/ת שבן הזוג שלי הוא נרקסיסט סמוי. מהם סימני האזהרה הכי ברורים?

תשובה: נרקיסיזם פגיע (סמוי) מאתגר לזיהוי מכיוון שהוא אינו תואם לסטריאוטיפ הגרנדיוזי. בעוד שהנרקסיסט הגלוי מוחצן ודורש תשומת לב, הסימנים המרכזיים של הנרקסיסט הסמוי הם:

  • רגישות קיצונית לביקורת: כל הערה ניטרלית נחווית כהתקפה אישית.
  • נטייה לקורבנוּת: הצגה עצמית כמי שאינו מובן, כקורבן תמידי של הנסיבות או של אנשים אחרים.
  • ביטול פסיבי-אגרסיבי: במקום עימות ישיר, הוא ישתמש בעקיצות, שתיקות רועמות או "טיפול בשתיקה" כדי להעניש.
  • צניעות מזויפת: הצגת חזות צנועה או ביישנית המסתירה תחושת עליונות פנימית ופנטזיות גדלות.

2. שאלה: מה ההבדל המהותי בין נרקיסיסט לפסיכופת?

תשובה:

  • הנרקסיסט (NPD): זקוק להערצה (אספקה נרקיסיסטית). כל מעשיו נועדו לווסת הערכה עצמית שברירית. הוא זקוק לקהל. הפגיעה בו היא פגיעה באגו.
  • הפסיכופת (ASPD): זקוק לכוח ושליטה. הוא אינו זקוק להערצה, אלא רואה באנשים כלים לשימוש או לשעשוע. המצפון שלו פגום או לא קיים, והוא חווה מעט מאוד חרדה או פחד.

במילים פשוטות: הנרקסיסט יפגע בך אם תעמוד בדרכו לקבלת הערצה; הפסיכופת יפגע בך כי הוא יכול, או כי זה משרת מטרה מעשית עבורו.

3. שאלה: איך להציב גבולות לאמא נרקסיסטית בלי לנתק איתה את הקשר?

תשובה: הצבת גבולות להורה נרקיסיסטי היא תהליך מורכב ביותר, מכיוון שהקשר עמוק וארוך שנים. המפתח הוא להעביר את הפוקוס משינוי ההתנהגות שלה (דבר שכנראה לא יקרה) לניהול התגובות והמעשים שלך.

  • גבולות חיצוניים (לא רגשיים): במקום לומר "אל תגידי לי את זה", קבע גבולות פיזיים. "אמא, יש לי 20 דקות לשוחח", "אני לא יכול/ה לדבר על הנושא הזה כרגע".
  • טכניקת "האבן האפורה" (Grey Rock): הפוך את התגובות שלך ל"משעממות". אל תספק מידע רגשי (חיובי או שלילי) שיכול לשמש כ"דלק". ענה תשובות ענייניות, קצרות, ונטולות רגש.
  • ניהול ציפיות: קבלה רדיקלית שהיא לא תספק את הצרכים הרגשיים שלך כפי שהיית רוצה. זה מאפשר לך להפסיק להיפגע מאותן אכזבות שוב ושוב.

4. שאלה: מה זה 'הוּבֵרִינְג' (Hoovering) ואיך זה נראה בפועל?

תשובה: "הוּבֵרִינְג" (מלשון שואב אבק, Hoover) הוא מונח המתאר את הניסיונות המניפולטיביים של אדם נרקיסיסטי "לשאוב" אותך בחזרה למערכת היחסים לאחר פרידה או ריחוק. זהו ניסיון להשיב לעצמו את השליטה ואת מקור ה"אספקה".

דוגמאות נפוצות ל"הוברינג":

  • התנצלויות פתאומיות: "הבנתי הכל", "אני הולך לטיפול", "השתניתי", "את/ה אהבת חיי".
  • יצירת קשר בתירוצים "תמימים": "בטעות שלחתי לך הודעה", "רק רציתי לשאול לשלום הכלב", "יום הולדת שמח".
  • משבר מבוים: "קרה לי משהו נורא", "אני בבית חולים", "אני זקוק/ה לך נואשות".
  • הפעלת צדדים שלישיים: שליחת חברים משותפים או בני משפחה שישכנעו אותך לחזור.

5. שאלה: אני כל הזמן קורא/ת על נרקיסיזם וחושש/ת שאולי אני כזה/ו. איך אפשר לדעת?

תשובה: ככלל, אנשים הסובלים מהפרעת אישיות נרקיסיסטית אינם מבלים זמן רב בדאגה כנה ואותנטית שהם פוגעים באחרים או שיש להם פגם אישיותי. ההגנות שלהם חזקות מדי מכדי לאפשר סוג כזה של רפלקציה עצמית כואבת.

החשש שמא "אתה הנרקסיסט" הוא לרוב תוצר של אחד משני דברים:

  1. אתה אדם אמפתי שנמצא או היה בקשר עם נרקסיסט, ועברת גזלייטינג שגרם לך לפקפק בעצמך.
  2. אתה אדם בעל מודעות עצמית גבוהה שפשוט מזהה בעצמו תכונות אנוכיות נורמליות (שיש לכולנו), וחושש מהמשמעות שלהן.
    עצם הדאגה הכנה והיכולת לשאול את השאלה הזו, מעידים לרוב על קיומה של אמפתיה ומודעות עצמית – תכונות המנוגדות לליבת ההפרעה הנרקיסיסטית.

6. שאלה: האם נרקסיסט יכול להשתנות? האם טיפול באמת עוזר להם?

תשובה: שינוי אפשרי, אך נדיר ביותר וקשה מאוד.

הסיבה המרכזית לקושי היא שההפרעה היא "אגו-סינטונית" – הנרקסיסט אינו תופס את עצמו כבעייתי, אלא את העולם סביבו. לכן, רובם המכריע לעולם לא יפנה לטיפול מיוזמתו.

כדי שטיפול יצליח, נדרשים שני תנאים:

  1. מוטיבציה אדירה: לרוב בעקבות "קריסה נרקיסיסטית" (אובדן עבודה, גירושים קשים) שגורמת למשבר עמוק.
  2. טיפול ארוך טווח: לא מדובר בטיפול של חודשים, אלא בתהליך של שנים, לרוב בגישות כמו סכמה תרפיה או פסיכותרפיה דינמית, המטפלות בשורשי הפגיעות.

7. שאלה: תעזור לי לנסח תשובה להודעה מניפולטיבית מהאקס הנרקסיסט שלי בנוגע לילדים.

תשובה: במקרים של תקשורת עם הורה נרקיסיסטי (Co-Parenting), המטרה היא להפחית את החיכוך ולהגן על עצמך ועל הילדים. האסטרטגיה היעילה ביותר נקראת BIFF (Brief, Informative, Friendly, Firm):

  • קצרה (Brief): כמה שפחות מילים. לא לפתוח "שיחה".
  • אינפורמטיבית (Informative): היצמד לעובדות היבשות בלבד (זמנים, מקומות, צרכים לוגיסטיים).
  • ידידותית (Friendly): לא חמה, אלא ניטרלית-מנומסת. "שלום", "תודה", "בברכה". זה מנטרל האשמות על עוינות.
  • תקיפה (Firm): סיום השיחה. לא להשאיר פתח למשא ומתן רגשי.

בייבי בלוז

בייבי בלוז

כותב המאמר: פרופסור לאון גרינהאוס

התופעה בייבי בלוז, המכונה גם "דכדוך קל אחרי לידה", הוא מצב שכיח ואף טבעי המופיע אצל אמהות טריות בימים הראשונים שלאחר הלידה. תקופה זו נמשכת עד שישה שבועות, היא רגישה ומביאה עמה שינויים רבים, הן פיזיים והן רגשיים. בניגוד לדיכאון קליני לאחר לידה, בייבי בלוז אינו נחשב למצב פסיכיאטרי אלא לתגובה גופנית ונפשית לשינויים ההורמונליים הדרמטיים, לעייפות וללחץ הנלווים לאימהות החדשה. תופעה זו מתאפיינת בתנודות חדות במצב הרוח, רגישות מוגברת והתקפי בכי, אך לרוב היא חולפת מעצמה תוך כשבועיים.

תסמינים וגורמים: למה זה קורה ואיך זה מרגיש?

שכיחות

בייבי בלוז היא תופעה נפוצה ביותר לאחר לידה, המערבת בין 50% ל-80% מהיולדות. מצב זה מתאפיין בתנודות במצב הרוח, עצבנות, חוסר שקט ולעיתים בבכי בלתי מוסבר. תסמיני הבייבי בלוז מופיעים בדרך כלל בימים הראשונים שלאחר הלידה, כאשר עוצמתם עשויה להשתנות מאישה לאישה. משך התופעה הוא לרוב עד שבועיים, כאשר היום החמישי לאחר הלידה נחשב פעמים רבות לשיא מבחינת עוצמת התסמינים.

גורמים לבייבי בלוז

הגורמים לבייבי בלוז הם מגוונים ומשלבים היבטים פיזיולוגיים, נפשיים וסביבתיים, כאשר קיימים גורמי סיכון מסוימים המגבירים את הסיכוי להתפתחות התופעה. רגישות פסיכולוגית מוקדמת היא דוגמה לגורם משמעותי: נשים שחוו בעבר דיכאון קליני או חרדה, או כאלו שלהן היסטוריה משפחתית של דיכאון, עשויות להיות בעלות סיכון גבוה יותר לחוות בייבי בלוז. חשוב לציין שבמקרים מסוימים, בייבי בלוז עלול להוות גורם סיכון גם לדיכאון לאחר לידה עם זאת, חשוב להדגיש כי אין מדובר בגזירת גורל, ונוכחות גורם סיכון אינה מחייבת את הופעת התופעה. מודעות לגורמים אלו מאפשרת היערכות מוקדמת, הגברת תשומת הלב לתסמינים ופנייה מוקדמת לקבלת תמיכה בעת הצורך.

מבחינה ביולוגית, אנו מודעים לכך שלאחר הלידה חלים על היולדת שינויים פיזיולוגיים רבים, כולל ירידה משמעותית במשקל הגוף וירידה מהירה ברמות ההורמונים. ירידות הורמונליות אלו משפיעות ישירות על תפקוד המוליכים העצביים במוח, האחראים על מנגנוני הבקרה של רגשות ומצב הרוח. גורמים נוספים שיכולים להשפיע הם הפרעות בתפקוד בלוטת התריס וחוסרים תזונתיים.

תמיכה סביבתית מהווה גורם מפתח באיזון רמות הסטרס לאחר הלידה. מחקרים רבים מצביעים על כך שתמיכה לאחר לידה, במיוחד מבני הזוג, מסייעת בצמצום תופעת הבייבי בלוז. נשים החוות בידוד חברתי או חוסר תמיכה נמצאות בסיכון גבוה יותר לפתח מצב רוח ירוד לאחר הלידה.

תסמינים

התסמינים של בייבי בלוז כוללים מגוון רחב של ביטויים רגשיים והתנהגותיים, כאשר הנפוצים ביותר הם תנודות חדות במצב הרוח, עצבנות, רגישות יתר, התקפי בכי בלתי מוסברים, חרדה קלה, קשיי ריכוז, הפרעות שינה ותחושה כללית של מועקה או דכדוך. חשוב לציין כי תסמינים אלו הם לרוב קלים וחולפים מעצמם. נשים עם היסטוריה של קשיים נפשיים או אלו המתמודדות עם מצבים מורכבים בחיים נמצאות בסיכון גבוה יותר לבייבי בלוז. תמיכה חברתית היא מרכזית וחיונית במניעת התופעה, כאשר נשים החשות מבודדות או חסרות תמיכה נפשית מתאימה רגישות יותר לפתח בייבי בלוז.

חשוב להבחין בין "דכדוך לאחר לידה" (בייבי בלוז), תופעה נפוצה וחולפת, לבין דיכאון לאחר לידה, מצב רפואי מורכב יותר הדורש התייחסות מקצועית. אחד הכלים היעילים והנפוצים ביותר לאיתור תסמינים הוא "סולם אדינבורו לדיכאון לאחר לידה" (Edinburgh Postnatal Depression Scale - EPDS).

מהו סולם אדינבורו?

זהו שאלון לדיווח עצמי הכולל 10 היגדים, שנועד לסייע לנשים ולגורמי מקצוע לזהות תסמינים של דיכאון וחרדה בתקופה שלאחר הלידה. חשוב להדגיש כי השאלון אינו מהווה אבחנה, אלא כלי סינון ראשוני שמטרתו להצביע על צורך בהערכה מקצועית מעמיקה יותר.

כיצד עובד השאלון?

השאלון מורכב מ-10 היגדים קצרים המתארים תחושות ורגשות. האישה מתבקשת לבחור את התשובה המתארת בצורה הטובה ביותר את הרגשתה במהלך שבעת הימים האחרונים. לכל היגד יש 4 תשובות אפשריות, המקבלות ניקוד שנע בין 0 ל-3. הציון הכולל יכול לנוע בין 0 ל-30.

פענוח התוצאות:

  • ציון עד 10: נחשב בדרך כלל תקין או מעיד על דכדוך קל ("בייבי בלוז").
  • ציון 13 ומעלה: מצביע על סבירות גבוהה לקיומו של דיכאון לאחר לידה ומחייב פנייה להערכה קלינית אצל גורם מקצועי (רופא/ה, אח/ות, איש/אשת בריאות הנפש).
  • חשיבות מיוחדת לשאלה 10: ישנה חשיבות מכרעת להיגד העשירי, העוסק במחשבות על פגיעה עצמית. כל תשובה המצביעה על קיומן של מחשבות כאלה (כלומר, ציון הגבוה מ-0 בסעיף זה) מחייבת פנייה מיידית לגורם מטפל, ללא קשר לציון הכולל בשאלון.

10 ההיגדים בסולם אדינבורו

להלן ההיגדים המרכיבים את השאלון, המבקשים מהאישה לתאר את הרגשתה בשבוע האחרון:

  1. הייתי מסוגלת לצחוק ולראות את הצד המשעשע של הדברים.
  2. ציפיתי בהנאה לקראת דברים.
  3. האשמתי את עצמי שלא לצורך כאשר דברים השתבשו.
  4. הייתי חרדה או מודאגת ללא סיבה ממשית.
  5. חשתי פחד או בהלה ללא סיבה טובה.
  6. הדברים הכבידו עליי והרגשתי שאני לא מסתדרת.
  7. הייתי כל כך אומללה שהתקשיתי לישון.
  8. חשתי עצובה או אומללה.
  9. הייתי כל כך אומללה שבכיתי.
  10. המחשבה על פגיעה בעצמי עלתה בדעתי.

בייבי בלוז לעומת דיכאון אחרי לידה

חשוב להבחין בין בייבי בלוז לבין דיכאון אחרי לידה קליני (PPD), שכן מדובר בשני מצבים שונים במהותם, אף שיש ביניהם קשר מסוים. בעוד בייבי בלוז הוא מצב חולף וקל יחסית, דיכאון לאחר לידה הוא הפרעה נפשית חמורה יותר הדורשת התערבות מקצועית.

ההבדל המרכזי טמון בעוצמת התסמינים, משך הזמן שלהם ומידת ההשפעה על התפקוד היומיומי של היולדת. בייבי בלוז מאופיין בתנודות מצב רוח קלות, חולף תוך שבועיים ואינו פוגע משמעותית ביכולת האם לטפל בתינוק או לתפקד. לעומת זאת, דיכאון לאחר לידה כולל תסמינים חמורים יותר כמו עצב עמוק, חוסר עניין בפעילויות מהנות, תחושות אשמה וחוסר ערך, הפרעות שינה ותיאבון משמעותיות, ובמקרים מסוימים אף מחשבות אובדניות או מחשבות של פגיעה בתינוק. תסמינים אלו נמשכים מעבר לשבועיים ויכולים להתפתח מהר אחרי הלידה אך גם חודשים לאחר הלידה, ופוגעים באופן ניכר בתפקוד האם ובקשר שלה עם התינוק.

אף שבייבי בלוז אינו מצביע בהכרח על התפתחות דיכאון לאחר לידה, הוא יכול להוות גורם סיכון לכך. נשים שחוות בייבי בלוז בעוצמה רבה או למשך זמן ארוך מהרגיל צריכות להיות במעקב קשוב יותר, ולפנות לעזרה מקצועית אם הסימפטומים מחמירים או אינם חולפים.

האבחנה המבדלת בין בייבי בלוז ודיכאון לאחר לידה נעשתה חשובה יותר מאז שאושרו בארה"ב (עדיין לא בישראל) תרופות בקבוצה כימית חדשה המשפיעה על קולטי GABA-A במוח. אושרו שתי תרופות אחד לטיפול דרך הוריד והשנייה ככדור פומית. הכדור בדרך פומית נקראת זורנולון (ZURANOLONE) והיא ניתנת למשך 14 יום ללא צורך באשפוז. התרופה השנייה בשם ברקסנולון (BREXANOLONE) ניתנת באינפוזיה לווריד וניתנת רק באשפוז.

דרכי התמודדות עם בייבי בלוז

ההתמודדות עם בייבי בלוז מתמקדת בעיקר בתמיכה רגשית, מנוחה והבנה שמדובר במצב טבעי וחולף. מאחר שאין מדובר במצב פתולוגי, לרוב אין צורך בטיפול תרופתי. ההמלצות העיקריות שלנו כוללות:

  • מנוחה מספקת: נסו לישון כשהתינוק ישן והיעזרו בסביבה כדי לאפשר לעצמכן זמני מנוחה.
  • תמיכה חברתית ורגשית: שתפו את בן/בת הזוג, חברים ומשפחה בתחושותיכן. הדגשת הנורמליות שבמצב והימנעות מביקורת חיוניות מאוד
  • עזרה פרקטית: אל תהססו לבקש עזרה במטלות הבית, בבישולים ובטיפול בתינוק כדי להקל על העומס.
  • תזונה נכונה ופעילות גופנית קלה: תזונה מאוזנת והליכה קצרה באוויר הפתוח יכולות לשפר את מצב הרוח וההרגשה הכללית.
  • הקדישו זמן לעצמכן: גם דקות ספורות של פעילות מהנה לבדכן יכולות לחולל פלאים.

זכרו שהתחושות הללו לגיטימיות והמצב זמני ויחלוף. קבלה והבנה יכולות להפחית את הלחץ באופן משמעותי.

מתי לפנות לעזרה וכיצד פרופסור גרינהאוס יכול לסייע?

ברוב המקרים, בייבי בלוז אינו מצריך התערבות קלינית. עם זאת, חשוב להיות ערניים למצב. אם התסמינים מחמירים, נמשכים מעבר לשבועיים, או פוגעים באופן משמעותי בתפקוד היומיומי וביכולת לטפל בתינוק, אנו ממליצים לפנות לייעוץ רפואי או פסיכולוגי כדי לשלול התפתחות של דיכאון לאחר לידה ולקבל טיפול מתאים.

בגישתו המקצועית, פרופסור גרינהאוס מדגיש כי רוב הנשים הסובלות מבייבי בלוז אינן נזקקות להערכה פסיכיאטרית, אלא לתמיכה סביבתית ומנוחה. במסגרת עבודתו, הוא מטפל בנשים הסובלות מתסמינים פסיכיאטריים, משוחח עמן על השינויים הצפויים במהלך ההיריון ולאחר הלידה, ומתייחס לחשיבות האיזון התרופתי במידת הצורך. פרופסור גרינהאוס מקפיד על ערנות סביב החמרת סימפטומים ומזמין לשיחות המעקב גם את בני הזוג. הוא מדריך אותם לגבי הדרך הנכונה להתמודד עם המצב החדש, ובמידת הצורך מבצע התאמות טיפוליות כדי להבטיח את בריאותה הנפשית של האם.

לסיכום, בייבי בלוז הוא תגובה פסיכולוגית ופיזיולוגית שכיחה ונורמלית לשינויים הדרמטיים שלאחר הלידה. הוא מופיע סמוך ללידה וחולף לרוב תוך זמן קצר. בעוד שבמרבית המקרים תמיכה ומנוחה מספיקות, חשוב להכיר את ההבדלים בינו לבין דיכאון לאחר לידה ולהיות קשובים להחמרה אפשרית. אל תהססו לפנות לעזרה מקצועית אם אתן חשות שהקושי מתמשך או מחמיר.

מקורות

  1. Transformative Therapies for Depression: Postpartum Depression, Major Depressive Disorder, and Treatment-Resistant Depression. Richardson et al. Annual Review of Medicine 2025
  2. Cox JL, Holden, JM & Sagovsky R, Detection of postnatal depression: development of the 10-item Edinburgh Postnatal Depression Scale. Br J Psychiat, 1987; 150: 782-786.
  3. Glasser S, Barell V. Depression scale for research and identification of postpartum depression. Harefua 1999;136:764-768

תסמונת של הפרעת שימוש בקנאביס

תסמונת של הפרעת שימוש בקנאביס

כותב המאמר: פרופסור לאון גרינהאוס

מחקרים המוכיחים השפעות שליליות של שימוש כבר של קנאביס הולכים ומתרבים. אחוז לא מבוטל מאוכלוסיית בני הנוער בארה"ב מדווח שהשתמש בקנאביס בשנה שקדמה למחקר וחלק גדול מהם השתמשו בצורה המתאימה לאבחנה של הפרעת שימוש קנאביס. קיים קשר דו-כיווני בין השימוש בקנאביס ובמיוחד עם הפרעת שימוש קנאביס ומצבים פסיכיאטרים כמו דיכאון קליני, תסמונת פוסט טראומטית-PTSD, סכיזופרניה, הפרעה ביפולרית והפרעת קשב וריכוז. הקשר הדו-כיווני אומר שלמשתמשים בקנאביס סיכוי לפתח הפרעות פסיכיאטריות ולמטופלים עם הפרעות פסיכיאטריות סיכוי להשתמש בקנאביס או לפתח הפרעה של שימוש בקנאביס.

 

מהי הפרעת שימוש בקנאביס?

התסמונת של הפרעת שימוש בקנאביס מתייחסת למצב קליני בו קיים שימוש יתר של קנאביס המוביל למוגבלות קלינית ותופעות של חוסר איזון נפשי. לפי ה 5-DSM (ספר האבחנות של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקאי) הפרעת שימוש בקנאביס קיימת כאשר במהלך 12 החודשים האחרונים נוכחו לפחות שניים מתוך 11 קריטריונים הבאים:

  1. השימוש בקנאביס מתבצע לתקופות ארוכות יותר מאשר התכוון הסובל
  2. כמיהה לקנאביס.
  3. כישלון בניסיון להפחית בשימוש
  4. עיסוק רב בלהשיג, להשתמש או להתאושש משימוש
  5. פגיעה ביכולת לעבודה, לקיים משפחה או להשלים לימודים
  6. המשך שימוש למרות פגיעה בתחומים חשובים של החיים
  7. כישלון במילוי תפקידים חשובים של החיים עקב השימוש
  8. וויתור על פעולות חשובות של החיים האישיים כתוצאה מהשימוש בקנאביס
  9. שימוש בקנאביס במצבים סיכון כמו נהיגה
  10. התפתחות של סבילות להשפעות של קנאביס וכתוצאה צורך במינון גבוה יותר של החומר
  11. תופעות של גמילה עם מפסיקים את השימוש

החומרה של התסמונת מוגדרת

  • קלה כאשר יש 2-3 סימפטומים
  • בינונית כאשר יש 4-5 סימפטומים
  • קשה כאשר קיימים 6 או יותר סימפטומים

מדוע משתמשים בקנאביס?

קנאביס הינו תוצר של צמח נפוץ ברוב מקומות בעולם. הצמח מכיל חומרים רבים, המרכזיים שבהם נקראים טטרהידרוקנבינול (THC), קנאבידיול (CBD) וקנאביול (CB). ה THC הוא החומר הפעיל במוח הגורם לתחושת ה "היי או סוטול" וגם הגורם המעודד התפתחות של הפרעת שימוש קנאביס. בשנים האחרונות נוצרים זנים עם ריכוז גבוה של THC. CBD הוא החומר הפעיל נגד כאבים, מקטין חרדה ומונע פרכוסים. ההשפעות של CB טרם ידועות.

מהי השכיחות של הפרעת שימוש בקנאביס?

השכיחות של התסמונת של שימוש קנאביס נמצאת בעלייה עקב הלגליזציה של השימוש בסם. מעריכים ששליש מהמשתמשים בקנאביס סובלים מתסמונת זאת. עד עכשיו הייתה התייחסות מועטה לתסמונת ואת משמעתה. אין ספק שאם הרחבת השימושים הרפואיים של החומר, כמו למשל תסמונת פוסט טראומטית, נראה עלייה בשכיחות של התופעה. השימוש הכללי בישראל לא ידוע. סטטיסטיקות על השימוש במסגרת "תוכנית קנאביס רפואי" כגורם טיפולי מראים בשנת 2022 היו 128000 מטופלים בעלי רישיון לקנאביס רפואי בישראל. מספרים אלו בעלייה מתמדת ובעקבות מלחמת חרבות ברזל סביר להניח שכמות גדולה של מטופלים יתווספו לרשימה זאת. משרד הבריאות בישראל מאפשר רישיונות קנאביס למטופלים עם PTSD שלא מגיב לטיפול. סביר להניח ש 30% של בעלי רישיון לשימוש קנאביס נמצאים במצב של הפרעת שימוש קנאביס.

מהן גורמי סיכון להתפתחות הפרעת שימוש בקנאביס?

  • גיל התחלת השימוש (במיוחד לפני גיל 16)
  • שימוש יומיומי או כמעט יומיומי
  • שימוש בקנאביס עתיר THC ללא CBD מאזן
  • רקע משפחתי של שימוש בסמים
  • היסטוריה של הפרעות חרדה, דיכאון, סכיזופרניה, הפרעה ביפולרית, PTSD או ADHD
  • סביבת חיים תומכת שימוש (חברתית/תרבותית)
  • מחלות כרוניות, שאינם מגיבים מספיק לטיפול הרגיל עבורם

השלכות רפואיות ונפשיות של הפרעת שימוש קנאביס

1.תסמיני גמילה

  • מתחילים תוך 1–3 ימים מהפסקת השימוש בקנאביס
  • נמשכים כשבוע עד שבועיים
  • כוללים: עצבנות, אי שקט, הפרעות שינה, ירידה בתיאבון, דיכאון קל

2.השלכות חברתיות ותפקודיות

  • ירידה בהישגים לימודיים
  • קושי בשמירה על תעסוקה
  • קונפליקטים במשפחה ובמערכות יחסים
  • שימושים מסוכנים (למשל נהיגה תחת השפעה)

3.מערכת הנשימה שימוש ממושך בעישון קנאביס (בדגש על עישון):

  • ברונכיטיס כרונית: שיעול, ליחה, צפצופים - תוצאה של גירוי קבוע לריריות הסימפונות.
  • פגיעה בצפיפות ריסים אפיתליאליים – מקשה על ניקוי חלקיקים מזיקים מדרכי הנשימה.
  • ההשפעה על COPD: לא חד משמעית, אך שימוש משולב עם טבק מגביר את הסיכון.

מערכת לב וכלי דם השפעות אקוטיות:

  • עלייה בקצב הלב (טכיקרדיה)
  • עלייה בלחץ הדם
  • ירידה בלחץ דם בעמידה (אורתוסטטיזם)

סיכונים:

  • אירוע לבבי חריף (MI): עלייה בסיכון, במיוחד במעשנים מבוגרים עם מחלות רקע.
  • הפרעות קצב: תועדו מקרים של פרפור עליות, טכיקרדיה חדרית, ואף דום לב.

השפעות נוירולוגיות ונוירוקוגניטיביות

  • ירידה בתפקוד קוגניטיבי: פגיעה בזיכרון עבודה, קשב, תכנון והתארגנות.
  • שינויים מבניים: מחקרים הראו שינויים באמיגדלה, היפוקמפוס וקליפת המוח הפרה־פרונטלית.

בנוער:

  • פגיעות גדולה יותר בשל השפעה על מוח מתפתח.
  • שימוש בגיל צעיר מקושר לירידה קבועה ב-IQ.

השפעות פסיכיאטריות סכיזופרניה ומאניה דפרסיה:

  • קשר ישיר ומבוסס בין שימוש כבד לקנאביס (בעיקר עתיר THC) לבין סיכון גבוה להופעת פסיכוזה.
  • שימוש בגיל צעיר ובאנשים עם רגישות גנטית מגביר את הסיכון פי 2–5.

דיכאון וחרדה:

  • הסיכון לדיכאון עולה בשימוש יומיומי.
  • קשר דו-כיווני: חלק מהמטופלים מדווחים על שימוש כ"תרופה עצמית".

סיכון מוגבר לאובדנות:

  • במיוחד בקרב מתבגרים ובוגרים צעירים.

השפעות גופניות כלליות תסמונת הקאה קנבינואידית (CHS):

  • תסמונת נדירה אך קיימת עלייה בפניות למיון
  • תסמינים: הקאות חוזרות, כאב בטן.
  • טיפול יעיל: הפסקת שימוש מוחלטת.

השפעה על פוריות ומערכת הרבייה בגברים:

  • ירידה בספירת זרע.
  • שינויים במבנה ובתפקוד של תאי זרע.
  • ירידה ברמת הטסטוסטרון.

בנשים:

  • עיכוב בביוץ.
  • פגיעה פוטנציאלית בקליטת עוברים ברחם.

השפעות בהריון

  • THC חוצה את השליה ועלול לפגוע בהתפתחות מוח העובר.

השפעות מדווחות:

  • משקל לידה נמוך
  • עלייה בסיכון ללידה מוקדמת
  • הפרעות קשב וריכוז בילדות
  • איגוד רופאי הנשים בישראל (וגם ACOG בארה"ב) ממליצים לא להשתמש בקנאביס בזמן הריון או הנקה.

פגיעה במוטיבציה או תסמונת של חוסר מוטיבציה משני ל CUD

  • תיאור קליני: חוסר רצון, ירידה ביוזמה, קהות רגשית.
  • שכיח במשתמשים כרוניים.
  • יש מחלוקת אם מדובר בתסמונת עצמאית או ביטוי של דיכאון/פגיעה נוירוקוגניטיבית.

דרכי טיפול של הפרעת שימוש קנאביס

טיפול פסיכולוגי (קו ראשון)

  • CBT – טיפול קוגניטיבי-התנהגותי: זיהוי דפוסי חשיבה ושבירת מעגלים של שימוש
  • Motivational Enhancement Therapy (MET): חיזוק המוטיבציה לשינוי
  • Contingency Management (CM): חיזוקים חיוביים להפסקת שימוש
  • טיפולים תרופתיים (בשלבי מחקר)
  • אין טיפול תרופתי מאושר רשמית ל-CUD

גישה רב-תחומית הכוללת טיפול פסיכולוגי אישי, התערבות סביבתית ושיקומית, הפניה לבתים מאזנים ולמסגרות המתמחות בטיפול תחלואה כפולה (פסיכיאטרית והפרעת קנאביס)

הגישה של פרופסור גרינהאוס בטיפול של הפרעת שימוש קנאביס?

הערכות הקליניות של פרופסור גרינהאוס גם בביקור הראשון כמו בביקורים המשכיים, כוללת בדיקה מעמיקה של השימוש בחומרים כמו קנאביס, סמים אחרים, אלכוהול, הימורים, הרגלים מסוכנים ועוד התנהגויות של המטופל שעלולות להיות מסוכנות עבורו. הפרעת שימוש קנאביס שכיחה בין מטופליו במיוחד באלו הסובלים מתסמונת פוסט טראומטית שלא מגיבה מספיק טוב לטיפולים השונים. אומנם פרופסור גרינהאוס בחר לא להיכלל בין רשימת הרופאים שיכולים לאשר שימוש בקנאביס רפואי, הוא מפני מטופלים כאשר השימוש מוצדק. הוא ממליץ למטופלים לשמור על השימוש בכמויות הנמוכות האפשריות. פרופסור גרינהאוס מודע לכך שכחלק מהסיבות לתסמונות קליניות עמידות לטיפול קיים שימוש מוגזם בקנאביס. הוא מפנה מטופלים עם סוגייה של הפרעת שימוש קנאביס למטפלים העובדים אתו בקליניקה. מטפלים אלו מנוסים בשיטות המומלצות בטיפול של הפרעת שימוש קנאביס. לסיכום, הפרעת שימוש קנאביס הינה שכיחה וקיים סיכוי סביר ששכיחותה הולכת וגוברת באוכלוסייה הכללית וגם באוכלוסייה של מטופלים פסיכיאטריים. ההשפעות הפיזיולוגיות של החומרים הפעילים בצמח הקנאביס רבות. שימוש יתר של החומר יכול להוביל לפתולוגיה גופנית וגם נפשית. קיימות אמונות רבות סביב היעילות הקלינית של קנאביס למרות שהעדויות המחקריות טרם תמכו בשימושים אלו. השימוש בקנאביס בתסמונת PTSD נפוץ בישראל. קנאביס יכול לגרום להרגעה ושינה טובה יותר במצבים אלו אך לא משפיע על הפתולוגיה הבסיסית של PTSD. על קלינאים להיות מודעים לתופעה של הפרעת שימוש בקנאביס ולהתייחס אליה במהלך הטיפול.

השוואה בין שיטות שונות של גירוי מגנטי - rTMS לעומת aiTBS

השוואה בין שיטות שונות של גירוי מגנטי - rTMS לעומת aiTBS

דיכאון חמור והפרעה טורדנית-כפייתית (OCD) הן הפרעות פסיכיאטריות המאופיינות לעיתים קרובות בעמידות לטיפול. אף על פי שטיפול תרופתי ופסיכותרפיה נחשבים לטיפולים המומלצים ביותר, שיעור ניכר של מטופלים אינם מגיבים לטיפולים הקיימים. בשנים האחרונות התפתחו שיטות טיפול בגירוי מוחי לא פולשני, ובעיקר גירוי מגנטי חוזר (rTMS), שהפכו לאמצעים טיפוליים מבטיחים. התפתחות נוספת של הטיפול בגירוי מגנטי היא גירוי מגנטי מואץ בתבנית תטא (aiTBS). לשיטה זו יתרונות של יעילות גבוהה, משך טיפול קצר יותר ופרופיל תופעות לוואי נוח. במאמר זה נתייחס להיבטים העיקריים של הטיפול בגירוי מגנטי מואץ בסגנון תטא - aiTBS.

פרופסור לאון גרינהאוס מומחה בטיפול של דיכאון שאינו מגיב כראוי לטיפול (דיכאון עמיד) וב-OCD באמצעות שיטת גירוי מגנטי מואץ בתבנית תטא (aiTBS). הוא משתמש במכשיר המיוצר בישראל על ידי חברת BRAINSWAY, המייצרת סלילים ייחודיים, האחד בשם H1 לטיפול בדיכאון והשני בשם H7 לטיפול ב-OCD.

מהם ההבדלים בין גירוי מגנטי חוזר (rTMS) לגירוי מגנטי מואץ בתבנית תטא (aiTBS)?

rTMS היא שיטה טיפולית לדיכאון ו-OCD עמידים לטיפול, שאושרה כטיפול בשנת 2018. המאפיינים של rTMS הם יעילות קלינית מעט נמוכה יותר (בין 30-40%) לשני המצבים הקליניים, דורשת הגעה למרכז טיפולי מדי יום במשך 4-6 שבועות, וכל טיפול נמשך כ-20-30 דקות.

לעומת זאת, המאפיינים של aiTBS הם יעילות גבוהה יותר בשני המצבים הקליניים (60-80%), זמן טיפול קצר יותר (9-12 דקות), וביצוע מספר פעמים ביום (3-10) במשך 10 ימים בלבד.

כתוצאה מממצאים אלו, המרכזים הקליניים המטפלים בגירוי מגנטי למוח עוברים משיטת rTMS לשיטת aiTBS. כפי שצוין קודם, פרופסור גרינהאוס הוא חלוץ ביישום שיטה זו בישראל. יש לציין כי מומלץ לבצע את הטיפולים בשילוב עם תרופות נוגדות דיכאון ונוגדות OCD.

מהו גירוי מגנטי מואץ בתבנית תטא (aiTBS)?

הטיפול בשיטת גירוי מגנטי מואץ בתבנית תטא (aiTBS) מתבצע באמצעות אותו מכשיר המשמש לטיפול TMS רגיל, אך עם שונות בתדר הגלים המגנטיים. תבנית תטא היא שיטת גירוי מוחי המבוססת על דפוסים של גלים מוחיים בתדר תטא (5 הרץ), המדמים פעילות טבעית של המוח. הגירוי המגנטי החוזר מוביל לשיפור בתקשורת בין תאים מוחיים באזורים מסוימים. גירוי בתבנית תטא לסירוגין (aiTBS) משלב מקבצים של פולסים בתדירות המעוררת את קליפת המוח ומגבירה את פעילותה.

פרוטוקול aiTBS כולל מספר טיפולים ביום למשך 5-10 ימים, בעוד שהטיפול הסטנדרטי ב-TMS מבוסס על טיפול יומי לרוב למשך 4–6 שבועות. לכן, aiTBS הוא טיפול מרוכז ובעוצמה גבוהה, שמטרתו להשיג הטבה מהירה.

מהו מנגנון הפעולה של הגירוי המגנטי המואץ בתבנית תטא (aiTBS) בדיכאון מג'ורי שטרם הגיב לטיפול

ממצאים מחקריים בחולי דיכאון מראים שינויים בתפקוד המוח בצורה של ירידה בפעילות מוחית באזור קליפת המוח הנמצא בצד השמאלי של האזור הנקרא אזור דורסולטרלי של המוח, ועלייה בפעילות במערכת הלימבית שבמרכז המוח (קליפה סינגולרית ואמיגדלה).

הגירוי המגנטי המכוון לאזור המצח השמאלי משנה את הפעילות החשמלית של אותו אזור וגורם לעלייה בפעילות החשמלית של אותו אזור במוח, דבר המשפר את הוויסות הרגשי, לאיזון בפעילות החשמלית במבנים עמוקים במוח (אמיגדלה ואזור סינגולרי), ולשיפור ב"תקשורת" בין אזורים אלו.

ראיות קליניות במחקר:

מחקר חלוצי על פרוטוקול SAINT, גרסה אינטנסיבית של aiTBS, דיווח על שיעור הפוגה של כ-90% תוך 5 ימים (Cole et al., 2020). בנוסף, Williams et al. (2021) הציגו שיפור משמעותי במדדים דיכאוניים לאחר aiTBS במטופלים עם דיכאון עמיד, וסקירה שיטתית של Cabrera et al. (2022) הראתה יתרון ל-aiTBS לעומת rTMS סטנדרטי, הן במהירות והן בעמידות ההשפעה. Matheus-Rosi (2025) הראה כי טיפול ב-3 aiTBS פעמים ביום למשך 10 ימים (סה"כ 30 טיפולים) בחולים עם דיכאון עמיד, השיג תוצאות משמעותיות ב-60% מהחולים שטופלו.

האם התסמונת הטורדנית כפייתית OCD מגיבה לטיפול ב-aiTBS?

ממצאי המחקר מראים שב-OCD קיימת פעילות יתר במסלולים המחברים אזורים עמוקים של המוח עם קליפת המוח הקדמית. הגירוי בשיטת aiTBS גורם לסנכרון משופר בתפקוד של תאי עצב באזורי התלמוס וקליפת המוח, ומסייע בוויסות עודף פעילות באזורים אלו.

ראיות קליניות במחקר:

Donse et al. (2018) דיווחו על שיפור משמעותי בתסמיני OCD לאחר שימוש בפרוטוקולים מואצים של TMS. Kozel et al. (2022) הראו הפחתה קלינית במדדי OCD לאחר aiTBS מכוון לאזור מרכזי קדמי של קליפת המוח, וניסוי פתוח של Zhang et al. (2023) עם aiTBS מכוון לקליפת המוח המרכזית הקדמית, הביא לשיפור מהיר בתסמינים של OCD.

יתרונות aiTBS

היתרונות כוללים תגובות מהירות (לעיתים תוך 5-10 ימים), פרופיל בטיחות גבוה עם תופעות לוואי קלות בלבד (כאבי ראש, אי נוחות מקומית), הופעה נדירה של פרכוסים, היעדר השפעות על יתר חלקי הגוף (בשונה מתרופות פסיכיאטריות), התאמה למטופלים שמצבם הקליני לא השתפר עם תרופות, ועלות-תועלת גבוהה בזכות פרוטוקול מקוצר.

דרכי טיפול של פרופסור גרינהאוס ב-aiTBS?

פרופסור גרינהאוס התמחה בטיפול בגירוי מגנטי אצל פרופסור פסקואל-לאונה בספרד, ופרסם עבודות רבות בתחום הטיפול בגירוי מגנטי (TMS) במטופלים עם דיכאון קליני עמיד לטיפול. בשנים האחרונות הוא משתמש בציוד מתקדם של חברת BRAINSWAY ומציע טיפול זה למטופלים עם דיכאון שטרם הגיב לטיפול וגם למטופלים עם OCD.

לאחר בירור אבחנתי מתאים ווידוא שאין סיבות נגד לטיפול, הוא מתחיל בסדרה טיפולית בגירוי מגנטי. מתחילת 2025, לאחר פרסומים על יעילות הטיפול ב-aiTBS, הוא יישם את השיטה בקליניקה שלו בתל אביב, ומציע סדרה טיפולית בת 30 טיפולים (3 טיפולים ליום למשך 10 ימים) רצופים כדרך להתגבר על מצבים של דיכאון ו-OCD עמידים לטיפול. לפי הנתונים העולמיים והניסיון הקליני של פרופסור גרינהאוס, כ-60-70% מהמטופלים מגיבים לטיפול, ולמטופלים שהשתפרו עם הטיפול הוא מציע להמשיך עם טיפולים נוספים בתדירות נמוכה יותר. פרופסור גרינהאוס ממליץ לשלב טיפול ב-aiTBS עם טיפול תרופתי נוגד דיכאון או OCD.

טיפול aiTBS מהווה קו חדשני ומבטיח בתחום הגירוי המגנטי למוח. השפעתו המהירה, היעילות הגבוהה והפרופיל הבטיחותי הופכים את הטיפול לאופציה מרכזית בגישה למטופלים עם דיכאון או OCD עמידים. פרופסור גרינהאוס מציע טיפולים עם aiTBS למטופלים מתאימים בקליניקה שלו.

מקורות:

  • Cabrera, L. Y., et al. (2022). Clinical effectiveness of aiTBS: a systematic review. Journal of Affective Disorders, 298, 394–403.
  • Cole, E. J., et al. (2020). Stanford Accelerated Intelligent Neuromodulation Therapy for Treatment-Resistant Depression. Am J Psychiatry, 177(8), 716–726.
  • Donse, L., et al. (2018). rTMS for treatment-resistant depression and OCD: A naturalistic study. J Affect Disord, 235, 298–305.
  • Kozel, F. A., et al. (2022). Accelerated TMS for OCD: A pilot study. Psychiatry Research, 309, 114432.
  • Matheus Rossi F., et al Accelerated Theta'Burst Stimulation for Treatment Resistant Depression. A Randomized Clinical Trial. JAMA Psychiatry (2025)
  • Williams, N. R., et al. (2021). High-dose, accelerated iTBS for treatment-resistant depression. Brain Stimulation, 14(5), 1188–1197.
  • Zhang, T., et al. (2023). Accelerated theta burst stimulation for OCD: An open-label trial. Journal of Psychiatric Research, 156, 202–208.

דופמין

דופמין (DOPAMINE)

כותב המאמר: פרופסור לאון גרינהאוס

דופמין הינו מוליך עצבי מרכזי במערכת העצבים המרכזית של האדם. הוא משחק תפקיד חיוני במספר רב של פעילויות בקרה מוחיות. פעילויות כמו: תנועות מוטוריות, העולם הרגשי, המוטיבציה, מערכת התגמול (reward system), הפרשה של הורמון פרולפטין, במחזור הנשי ובתפקוד מיני. הפרעות במערכת של דופמין באות לידי ביטוי בעיקר במצבי חולי כמו מחלת פרקינסון, סכיזופרניה, דיכאון, התמכרויות והפרעת קשב וריכוז.

מהו התפקיד של דופמין במערכת העצבים המרכזית?

מוח האדם כולל מאות מיליוני תאים הנקראים תאי עצב. במהלך התפתחות המוח, תאי עצב מתארגנים במרכזים ייחודיים האחראים על התפקודים הרבים והשונים של מוח האדם. כדי לתאם פעילות בין תאי העצב ובין המרכזים השונים במוח, יש צורך בקומוניקציה-"דיבור"- בין התאים. הבעת דעה לדוגמא, מצריכה תיאום בין מרכזי דיבור שיבחרו את המילים הנכונות ויארגנו משפטים מתאימים, לבין מרכזי זיכרון שיארגנו את רצף המחשבות המסבירות את אשר רוצים להגיד לבין מרכזי רגש המעורבים בהבעה רגשית של הרעיון. הוא הינו אחד מהמוליכים העצביים המאפשרים ומווסתים את הקומוניקציה בין המרכזים של תאי עצב.

המוח מורכב מחומר אפור וחומר לבן. בחומר האפור נמצאים תאי העצב ובחומר הלבן נמצאים הסיבים שיוצאים מתאי עצב ומחברים בין תאים באזורים שונים של המוח ובהמשך גם עם יתר הגוף. התאים שיוצרים דופמין מרוכזים במרכז המוח בצורה של גרעיני תאים. מתאים אלו יוצאים שני סוגים של סיבים הנקראים דנדריטים ואקסונים. הדנדריטים מחברים בין תאים של אותו אזור. האקסונים מתארגנים למסלולים המחברים בין הגרעינים של דופמין לבין תאי עצב באזורים רחוקים יותר. במוח מוכרים 4 מסלולים גדולים של אקסונים הקשורים לתפקוד דופמין. נתייחס למסלולים אלו ולתפקידם כאשר נרחיב על המחלות הנובעות מתפקוד לקוי של דופמין במוח.

הסיבים הלבנים (האקסונים) מתחברים לגרעיני התאים דרך חיבור מיוחד בשם סינפסה (SYNAPSE). חיבור זה מכיל ממברנה מיוחדת שבה נמצאים קולטנים שונים של דופמין. הוא מופרש לתוך הסינפסה מהקצה הקרוב של האקסונים ונקשר לקולטנים ספציפיים בתאי עצב המשך. קולטני דופמין הם רבים ומוכרים מ D1 עד D5. כל סוג קולטן ממלא תפקיד שונה במוח.

הסינפסה הינה חיבור דינמי. דופמין המופרש בתא הראשוני (פרה סינפטי) מפעיל את תאי ההמשך (פוסט סינפטי) וכך נוצרת שרשרת הפעולה האלקטרוכימית במוח. אי אפשר להפעיל את התאים ללא הפסקה, לכן פעילות הדופמין נפסקת כעבור זמן מה. שיבושים במנגנון הוויסות של דופמין יכול להוביל למחלות. לדוגמא, בסכיזופרניה, קיים עודף פעילות של דופמין. לעומת זאת, במחלת פרקינסון תאים של דופמין באזור בשם החומר השחור (substantia nigra) מתנוונים, וכך נוצר חוסר באזורים רבים במוח.

המושגים בעברית של התמונה המצורפת הן:

  • מוליך עצבי (NEUROTRANSMITTER)
  • סינפסה (SYNAPSE)
  • שלפוחית סינפטית (VESICLE)
  • קולטן (RECEPTOR)
  • מוליך עצבי דופמין (NEUROTRANSMITTER)
  • תא פרה סינפטי (PRESYNAPTIC CELL)
  • תא פוסט סינפטי (POSTSYNAPTIC CELL)

 

מסלולי דופמין במוח האדם

במערכת העצבים המרכזית, דופמין מיוצר בגרעינים הנמצאים באזורים עמוקים של המוח. מגרעינים אלו יוצאים אקסונים המובילים אותו לאזורים נרחבים של המוח. אקסונים אלו מרוכזים בארבעה מסלולים מרכזיים:

  • מסלול של גרעינים המעורבים במחלת הפרקינסון ובסכיזופרניה (מסלול זה נקרא ניגרו סטריאטלי).
  • מסלול של הפרשת הורמון הפרולקטין (מסלול המגיע לבלוטת יותרת המוח).
  • מסלול ההנאה (מסלול בשם מזו לימבי)
  • מסלול החשיבה (המגיע לקליפת המוח ונקרא מזו קורטיקל).
  • ישנה גם מערכת דופמין ברשתית של העין

הפרעות בתפקוד דופמין ומחלות

הקשר בין חוסר דופמין למחלת הפרקינסון. הטיפול בעזרת דופמין.

מחלת פרקינסון הינה מחלה ניוונית (דגנרטיבית) של המוח המאופיינת בהפרעות מוטוריות. מחלה זו גורמת לנוקשות שרירים, לאיטיות, לרעידות של הגפיים ולחוסר יציבות. תחילת המחלה מופיעה בשנות החמישים של החיים. הסיבות למחלה הן אידיופטיות (לא ידועות) אם כי יש מקרים המופיעים לאחר חבלת ראש, זיהומים של המוח או אחרי הרעלות. מחלת פרקינסון מתקדמת באיטיות, נוטה להחמיר עם השנים ולפעמים מתקדמת עד להופעת שיטיון ומוות.

הקשר בין ניוון של תאי דופמין באזור הנקרא החומר השחור (substantia nigra) לירידה בכמות הדופמין באזורים של בקרה על תנועות מוטוריות הוכח כבר בשנות ה60 של המאה הקודמת. באותה תקופה החלו ניסויים לטיפול במחלת פרקינסון עם דופמין שניתן בצורה של כדורים. עד היום הטיפול במחלת פרקינסון מבוסס על מתן תכשירים הקשורים לדופמין או תכשירים הפועלים על קולטני דופמין.

הקשר בין עודף דופמין לסכיזופרניה ולמצבים פסיכוטיים אחרים.

סכיזופרניה הינה מחלה קשה הפוגעת בו זמנית בחשיבת האדם, בעולמו הרגשי, בתפקודו ובאיכות החיים שלו. המאפיינים המרכזיים של המחלה הם:

  • הפרעות בחשיבה בצורה של מחשבות לא מציאותיות.
  • הפרעות בתפיסה בצורה של הלוצינציות (הזיות). לדוגמא, שמיעת קולות שרק אותו אדם שומע.
  • הפרעות התנהגות בצורה של אי שקט משמעותי או תוקפנות.
  • האטה מוטורית עד כדי הפסקת פעילות (קטטוניה).

השכיחות של סכיזופרניה זהה בין גברים לנשים. המחלה מתחילה בדרך כלל בגילאי 15-25. התפתחות המחלה יכולה להיות איטית עם התפתחות הדרגתית בגילאי התבגרות מוקדמים, או מהירה עם הופעת התקף פסיכוטי. לרוב ההתקף הפסיכוטי מתפרץ תוך מספר ימים עד מספר שבועות. התקף פסיכוטי מאופיין בין היתר, בשמיעת קולות (הלוצינציות), הפרעות בחשיבה (דלוזיות מצורות שונות) והפרעות התנהגותיות (תוקפנות, אי שקט). משבר פסיכוטי חריף הוא קריטריון בל יעבור לאבחון סכיזופרניה.

למרות התקדמות גדולה בהבנת המחלה, הסיבות לסכיזופרניה טרם ידועות. מקובל לחשוב שלסכיזופרניה סיבות שונות, גנטיות, נוירו התפתחותיות, סביבתיות ומשפחתיות.

הטיפול בסכיזופרניה עם תרופות נוגדות דופמין

הטיפול בסכיזופרניה התפתח מאוד במהלך השנים וכולל היום טיפול תרופתי, טיפול חינוכי, טיפול שיקומי ואף טיפול משפחתי. יש כיום תרופות רבות שעוזרות לטיפול, במיוחד בטיפול של המשבר הפסיכוטי החריף. הטיפול התרופתי הקיים היום הוא פחות יעיל עבור הסימנים השליליים של המחלה.

הטיפול התרופתי המודרני לסכיזופרניה החל בשנות ה60 של המאה הקודמת, לאחר שהוכח שתרופה בשם כלורופרומזין יעילה בטיפול של משבר פסיכוטי. מחקרים הראו שהשפעת התרופה מתבססת על חסימת קולטני דופמין מסוג D2 באזור הסטריאטום במוח. המחשבה הזאת הובילה להתפתחות ההיפותזה הדופמינרגית הטוענת שבסכיזופרניה קיים עודף פעילות דופמין באזור הסטריאטום.

כל התרופות בשימוש בטיפול של סכיזופרניה משפיעות על קולטני דופמין. הדור הראשון של התרופות פעל על קולטני דופמין D2. בשנים האחרונות נוספו תרופות המשפיעות בו זמנית על קולטני דופמין שונים ועל קולטנים של מוליכים אחרים במוח. מוליכים כמו סרוטונין, גאבא, אצטילכולין, גלוטמט, ועוד. סביר להניח שתובנות חדשות על הסיבות לסכיזופרניה יובילו לתרופות חדשות, לתגליות על הצורות השונות של המחלה ועל טיפולים ספציפיים יותר.

התפקיד הכפול של דופמין בדיכאון קליני

המוליכים העצביים סרוטונין ונוראפינפרין נחשבים כמעורבים מרכזיים במצבים קליניים של דיכאון. בשנים האחרונות מצטרף דופמין למוליכים העצביים החשובים בדיכאון. בכתיבה הפופולרית, הוא נחשב ל"הורמון האושר" עקב מעורבותו בחיי הרגש של האדם. לדופמין תפקיד מרכזי באיזון מצבי רוח, בעידוד המוטיבציה ובהפעלת מערכת התגמול- REWARD SYSTEM. מחקרים הראו שדופמין פעיל במרכזי עונג ומוביל לתחושות של הנאה, מוטיבציה ושביעות רצון. חוסר איזון במערכת הדופמינרגית יכול להסביר סימפטומים מרכזיים של דיכאון, סימפטומים כמו אנהדוניה (חוסר הנאה וחוסר עניין), מוטיבציה ירודה והאטה פסיכומוטורית.

כפי שנאמר קודם, המערכת הדופמינרגית מתחילה בגרעינים יוצרי דופמין שנמצאים עמוק במוח. הוא מובל בעזרת תהליך ביולוגי מורכב, במסלולים של אקסונים (המסלול המזולימבי) עד לאזור בשם המערכת הלימבית- LIMBIC SYSTEM. האזור הלימבי אחראי על חיי הרגש של האדם והוא מופעל באופן שלילי במצבי דיכאון. מסלול נוסף של דופמין הוא המסלול המזוקורטיקלי אשר מגיע לקליפת המוח ומעורב בהפעלת תפקודים ניהוליים (תפקודים כמו תכנון, בחירה, חשיבה אבסטרקטית ועוד). תפקוד לא תקין של מסלולים אלו יכול להסביר חלק ניכר של הסימפטומים של דיכאון קליני.

בין 30-50% של מטופלים הסובלים מדיכאון קליני לא מגיבים מספיק טוב לטיפול הראשוני של הדיכאון. טיפול ראשוני זה כולל בדרך כלל תרופות הפועלות על קולטני סרוטונין ועל קולטני נוראפינפרין. אחת מהשיטות המקובלות היום לטיפול בדיכאון שמגיב לאט לטיפול-דיכאון הנקרא דיכאון עמיד- הינה לשלב תרופה שחוסמת את הפעילות של דופמין לטיפול עם תרופה נוגדת דיכאון. תרופות אלו הן אותן תרופות בשימוש בטיפול במצבים פסיכוטיים. המחשבה מאחורי שימוש בשתי תרופות אלו, תרופה נוגדת דיכאון ותרופה החוסמת את פעילות קולטני דופמין, מבוססת על עדויות מחקריות המראות פעילות דופמינרגית מופרזת במצבי דיכאון.

שימוש בתרופות מחזקות קולטני דופמין בדיכאון קליני

פרופסור גרינהאוס בעבודתו הקלינית מעלה אופציה נוספת בטיפול של דיכאון עמיד. במצבים של דיכאון מאוד עמיד, מצב הנקרא עמידות דרגה 4 (המטופל לא הגיב לשילובים תרופתיים וגם לא לטיפול בחשמל-ECT או לטיפול בגרייה מגנטית), קיימת פעילות נמוכה של דופמין. לפיכך הוא ממליץ על טיפול בתרופות המעלות את רמת הדופמין בשילוב עם תרופות נוגדות דיכאון רגילות. מתן תרופות המעודדות את תפקוד קולטני הדופמין מסייע לטיפול של מקרים מאוד עמידים אלו.

דופמין והתמכרויות

ההתמכרויות לחומרים כימיים הן רבות מאוד. טווח החומרים אליהם האדם יכול להתמכר כולל אלכוהול, קנאביס, קוקאין, אופיאטים, MDMA, פטריות הזייה, עישון, תרופות הרגעה ותרופות שינה, סטימולנטים והרבה מאוד חומרים נוספים. יש לציין שכל הזמן נוצרים באופן חוקי ולא חוקי חומרים עם פוטנציאל להיות ממכרים. תעשיית הסמים מגלגלת כספים רבים ומעורבת עם עולם הפשע.

בנוסף לחומרים כימיים, ישנן התנהגויות שכאשר הן מוגזמות ופוגעות באיכות החיים של האדם, הן נחשבות להתמכרות. פעילויות כמו עישון רב, צפייה רבה בפורנוגרפיה, שימוש מוגזם באינטרנט, פעילות מינית מוגזמת, עיסוק רב בקניות, הימורים כפייתיים ועוד.

בהתמכרויות אנו עדים לאינטראקציה בין תכונות אישיות של האדם והשפעה נוירו-ביולוגית של החומר הכימי או של ההתנהגות. קיים גורם התנהגותי משותף לכולן והוא היכולת של החומר או של ההתנהגות להפעיל מרכזי תגמול- REWARD SYSTEM במוח האדם.

הרבה מהדוגמאות שנתתי, גם של החומרים הכימיים וגם של ההתנהגות, יכולות להיחשב כנורמטיביות ורגילות. מתי זה נחשב להתמכרות? הגדרת התמכרות לפי ה- DSM-5, ספר האבחנות של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקאי, קובעת שבהתמכרויות ישנו אשכול (אוסף, מקבץ) סימפטומים פסיכולוגיים, התנהגותיים וקוגניטיביים המצביעים על כך שהאדם ממשיך להשתמש בחומרים או ממשיך להתנהג בצורה מסוימת למרות שהוא מודע לכך שההתמכרות פוגעת בניהול תקין של החיים. למרות שהאדם המכור יודע שעליו להימנע הוא לא מצליח לעמוד בדחף להתמכרות (כמיהה לחומר או להתנהגות).

הפעלת מרכז התגמול גורם לתחושת הנאה ועונג הנעימים לאדם. עם זאת, הפעלה חוזרת מובילה להתפתחות של סבילות- TOLERANCE-לחומר או להתנהגות. כלומר, כדי לקבל את אותה ההשפעה, על האדם לחזור לשימוש רב יותר כל פעם. כמיהה לחומר הינו גורם מרכזי בדרבון ההתמכרות.

דופמין הינו מוליך עצבי חשוב בהפעלת מערכת התגמול-REWARD SYSTEM , מערכת האמונה על תחושות נעימות כפי שכתבתי קודם. חומרים כימיים או התנהגותיות הגורמות להפרשת יתר של דופמין במערכת התגמול יכולים להוביל להתמכרות. הפרשת יתר של דופמין יכולה לגרום לתחושת הנאה ואופוריה, דבר המעודד שימוש יתר ושימוש חזרתי. השימוש החוזר של החומר גורם לכך שהמוח יפתח סבילות ויגיב פחות לדופמין המופרש. הרצון לקבל את אותה עוצמת ריגוש, מביא לשימוש חוזר של החומר או לחזרה של ההתנהגות אבל בעוצמה ותדירות גבוהים יותר.

מסלולי דופמין שמעורבים בהתמכרויות הם אותם המסלולים הקשורים להתפתחות דיכאון. לא ידוע מדוע אדם מסוים מתמכר ואחר מפתח דיכאון. ידוע אומנם שלעיתים קרובות יש הופעה משולבת של דיכאון עם התמכרות.

דופמין והפרעת קשב וריכוז-ADHD

מצב קליני נוסף בו קיימת חשיבות לתפקוד של מערכת דופמינרגית הינו הפרעת קשב וריכוז-ADHD. הפרעה זאת נחשבת תולדה מתפקוד דופמינרגי מוקטן, לכן השימוש של תרופות סטימולנטיות כמו ריטלין, אטנט או ויואנס מפעילות את מערכת הדופמין.

יש מספר סוגים של ADHD. מטופלים יכולים לדווח על 3 מצבים. מצב של ריכוז נמוך, מצב של היפראקטיביות ומצב מעורב (סימנים של הפרעה בריכוז ביחד עם היפראקטיביות). מחקרים מצביעים על כך שבהפרעת קשב וריכוז קיים תפקוד לא תקין של המערכת הדופמינרגית. הפרעה תפקודית זו קשורה לרמות נמוכות של דופמין במוח או להפרעות בהולכה במסלולים דופמינרגיים.

הפרעת קשב וריכוז נחשבת להפרעה של ילדים ובני נוער. עד 80% מהמקרים המאובחנים משתפרים עם מעבר השנים, עם או בלי עזרה טיפולית. עם זאת, כ 20% של הסובלים מ ADHD ימשיכו לדווח על סימפטומים גם בגילאים מבוגרים יותר.

טיפול בהפרעת קשב וריכוז עם תרופות מחזקות דופמין

הטיפול התרופתי המוביל בהפרעת קשב וריכוז מתבסס על תרופות הפועלות על המערכת הדופמינרגית. תרופות אלו הם מתילפנידאט (ריטלין בצורותיו השונות) ואמפטמינים (אטנט וויואנס). משתמשים גם בתרופות הפועלות על מוליך עצבי אחר בשם נוראפינפרין. יש צורך במעקב רפואי מאחר ותרופות סטימולנטיות יכולות לגרום לתופעות לוואי וגם להתמכרות כפי שכתבתי בחלק הקודם. בנוסף להתמכרות, שימוש יתר של תרופות סטימולנטיות יכול להוביל למצבים קליניים של הפרעות שינה, ירידה במשקל ותופעות של חרדה. במקרים חריגים שימוש יתר של סטימולנטים יכול להוביל למצבים תוקפניים ואף לפסיכוזה.

סיכום

דופמין הינו מוליך עצבי מרכזי במוח האדם. הוא מעורב בשורה ארוכה של תפקודים כמו מערכות החשיבה, הרגשות, המוטיבציה וההנאה. הוא מסונתז בגרעינים עמוקים במוח והוא מובל לאזורים שונים דרך מסלולים של חומר לבן (מורכבים מאקסונים). הפרעות בתפקוד של תאי העצב המסנתזים דופמין או במסלולים המובילים את הדופמין (מערכת דופמינרגית), יכולים להוביל לתסמונות קליניות, נוירולוגיות ופסיכיאטריות . התסמונת הנוירולוגית המרכזית שמופיעה כאשר תאי העצב של הדופמין נהרסות הינה מחלת הפרקינסון. תסמונות פסיכיאטריות הקשורות להפרעות במערכת הדופמינרגית כוללות סכיזופרניה ומצבים פסיכוטיים, תסמונת של דיכאון מג'ורי, התמכרויות והפרעות קשב וריכוז.

לפונקס

לפונקס (LEPONEX)

כותב המאמר: פרופסור לאון גרינהאוס

לפונקס הינה תרופה נוגדת פסיכוזה המומלצת במצבים של סכיזופרניה עמידה לתרופות נוגדות פסיכוזה אחרות. התרופה מכילה חומר בשם קלוזפין (CLOZAPINE). אם הרופא המטפל יחשוב שלפונקס הינה תרופה המתאימה לך הוא יקדיש זמן להסברים על התוויות התרופה ועל תופעות הלוואי האפשריות שלה. שימוש בלפונקס דורש מעקב רפואי צמוד כפי שנציין בהמשך.

במאמר זה אתן סקירה כללית על התרופה ועל השימוש בה. המאמר לא מהווה תחליף להוראות של הרופא המטפל או להנחיות הרשומות בעלון למטופל המצורף לתרופה.

השימוש הקליני בלפונקס

לפונקס תרופה חשובה בטיפול של מצבים פסיכוטיים עמידים לטיפול, במצבים אלו יש לשקול טיפול.

ההתוויות המאושרות הן:

א. טיפול בסכיזופרניה עמידה לטיפול תרופתי.
- מצב פסיכוטי שנמשך למרות טיפול עם 2 או יותר תרופות נוגדות פסיכוזה.

ב. טיפול במחשבות אובדניות במהלך מחלה פסיכוטית.
- לפונקס אושר בסכיזופרניה או בהפרעה סכיזואפקטיבי מלווים מחשבות אובדניות או בעקבות ניסיון התאבדות.

יש שימושים נוספים ללפונקס שטרם אושרו על ידי משרד הבריאות אבל מקובלים בפרקטיקה הרפואית. שימושים אלו הם:

  • טיפול של תופעות לוואי אקסטרפירמידליות (כמו תנועות בלתי רצוניות של הפה והלסת) המופיעות במהלך טיפול נוגד פסיכוזה. ללפונקס סיכוי נמוך יותר לגרימת תופעות אקסטרפירמידליות, לכן ניתן להשתמש בו כדי להקטין תופעות לוואי אלו.
  • הפרעה ביפולרית עמידה לטיפול תרופתי. מחקרים רבים תומכים בשימוש של לפונקס במצב של מאניה עמידה לטיפול תרופתי. כמו כן, ניתן להשתמש בתרופה למניעת גלים חוזרים של המחלה הביפולרית.
  • טיפול במצבים פסיכוטיים המופיעים במהלך מחלה נוירו-פסיכיאטרית של הגיל השלישי, מחלות כמו דמנציה או פרקינסון. יש לקחת בחשבון שקיימת אזהרה כללית לשימוש בתרופות נוגדות פסיכוזה במצבים של דמנציה.

איך פועל לפונקס?

התרופה משפיעה בו זמנית על מוליכים עצביים רבים במוח. תרופות של דור ראשון לטיפול בסכיזופרניה נקשרות במיוחד לקולטן של דופמין D2, לפונקס נקשר בו זמנית לקולטני D2 ולקולטני סרוטונין 5HT-2. לכן היא נקראת תרופה נוגדת פסיכוזה לא טיפוסית (אטיפית).

ההשפעות המרכזיות של לפונקס במוח הן:

  • חסימת קולטני דופמין:
    חסימה של קולטני דופמין-D2: קולטני דופמין D2 ממוקמים באזורים רבים של המוח. לפונקס נקשר לקולטנים אלו בצורה יחסית רפה יותר מאשר תרופות נוגדות פסיכוזה אחרות. תכונה זאת מסבירה את מיעוט תופעות לוואי אקסטרפירמידליות של התרופה.
  • חסימה של קולטני דופמין נוספים D1, D3, D4 ו D5.
  • חסימת קולטנים היסטמינרגיים-H2 מובילה להשפעות קליניות כמו הקטנת חרדה, עידוד שינה והגדלת תיאבון ומשקל.
  • חסימת קולטנים כולינרגיים M1 ו M3 גורמת ליובש בריריות, ראייה מטושטשת, עצירת שתן, עלייה בדופק והקטנה של הפרשת הורמון האינסולין. אנשים בגיל השלישי יכולים לחוות הפרעות בזיכרון ובהתמצאות.
  • חסימת קולטני אלפא 1-2: חסימת קולטים אלו יכולה לגרום לעייפות, הירדמות, ירידה בלחץ הדם ועליה בדופק הלב.
  • חסימת קולטני סרוטונין 5HT-1a, 5HT-2a, 5HT-2c 5HT-7.

ההשפעות על קולטני סרוטונין מובילות לתוצאות חשובות כמו:

  • השפעה אנטי פסיכוטית
  • שחרור דופמין באונה הקדמית של המוח, דבר שמוביל לשיפור קוגניטיבי ושיפור בסימנים שליליים של סכיזופרניה.
  • עלייה משמעותית בתיאבון ובמשקל.
  • השפעה נוגדת דיכאון ונוגדת חרדה.
  • חסימת קולטני גאבה (GABA-1) המקטינה חרדה ואי שקט נפשי.

איך משתמשים בלפונקס?

  • קלוזפין נמכר בישראל כלפונקס או לוזפין.
  • מגיע בטבליות של 25 ו 100 מגי.
  • מתחילים טיפול עם 12.5-25 מג׳ ליום. מעלים מינון בהדרגה. בשבוע הראשון של הטיפול מומלץ לא לעלות מעבר ל 75 מג' ליום. בשבוע השני מומלץ לא לעלות במינון מעבר ל 150 מג' ליום. מהשבוע השלישי מעלים מינון בהדרגה עד הטווח הטיפולי.
  • המינון הטיפולי נקבע לפי התגובה הקלינית ולפי רמות התרופה בדם. מינונים רגילים של לפונקס נעים בין 250-600 מג' ליום.
  • נוטלים לפונקס לפני השינה.
  • רצוי לבדוק את הרמה בדם של לפונקס שבוע אחרי שמגיעים למינון הטיפולי. הרמות המומלצות בדם הן בן 250-450 יחידות לליטר. תופעות הלוואי מחמירות עם רמות מעל 600 יחידות לליטר. רמות מעל 1000 יחידות לליטר נחשבות למסוכנות.
  • לעיתים קרובות, בנוסף לרמה של לפונקס, מתקבלת תשובה על חומר בשם נורקלוזפין. חומר זה הוא תוצר של פירוק לפונקס על ידי הכבד. מבחינה קלינית התשובה הקובעת היא זו של רמת קלוזפין שהוא לפונקס.

הגישה הטיפולית של פרופסור גרינהאוס לטיפול עם לפונקס?

  • לפני תחילת הטיפול לבצע בדיקות דם כלליות כולל ספירת דם, כימיה מורחבת של הדם, בדיקת הורמון בלוטת התריס ותרשים תפקוד הלב-ECG.
  • רצוי לשקול את המטופל לפני תחילת הטיפול.
  • למשך 18 שבועות יבצע המטופל ספירת דם מלאה מדי שבוע לפני קבלת מרשם לתרופה.
  • המטופל מקבל מרשם שבועי עבור כמות הכדורים שעליו ליטול במהלך השבוע. רק אחרי 18 שבועות ניתן לרשום תרופות לחודש ימים.
  • מדי חודש, במשך 4 החודשים הראשונים של הטיפול, יבצע המטופל תרשים פעילות הלב-ECG.
  • המטופל יחזור על בדיקת ספירת דם מדי חודש במשך כל התקופה שהוא מקבל טיפול בלפונקס.
  • רצוי לבצע בדיקות כימיה של הדם למעקב אחר תפקודי כבד, סוכר בדם, המוגלובין מסוכר ושומנים בדם פעם בחצי שנה.
  • רצוי לוודא למטופל פעילות מעיים סדירה. כפי שנראה בתופעות הלוואי עצירות שכיחה בזמן הטיפול.
  • רצוי לבצע מעקב משקל של המטופל.

מהן תופעות הלוואי של לפונקס?

שימוש בתרופה לטיפול בסכיזופרניה החל בשנות ה 70 של המאה הקודמת. התרופה הוצאה מהשוק אחרי שמטופלים במדינות צפון אירופה, נפטרו כתוצאה מירידה חדה בכדוריות לבנות בדם. התרופה חזרה לשימוש אחרי שיעילותה בטיפול בסכיזופרניה עמידה לטיפול הוכחה כיעילה. בנוסף, נמצאה שיטה לאבחון מוקדם של ההשפעות השליליות על ספירת הדם. שיטת מעקב חדשנית זאת, קובעת שב18 השבועות הראשונים של הטיפול יש לבצע ספירת דם לפני מתן מרשם חוזר של התרופה. ספירות חוזרות אלו מאפשרות גילוי וטיפול מוקדם של ירידה בכדוריות הלבנות.

תופעות לוואי של לפונקס שכיחות ומקשות על המטופלים. כ 40% מהמטופלים מפסיקים את הטיפול בשנתיים הראשונות של הטיפול. לעיתים קרובות רמות גבוהות בדם של לפונקס קשורת לחומרת תופעות הלוואי. לכן חשוב למדוד את רמת לפונקס בדם כחלק מהטיפול עם התרופה.

אלו תופעות הלוואי המשמעותיות של התרופה:

  1. ירידה בספירה הלבנה.
  • ניתן לצפות בירידה מתונה מאוד בכדוריות הדם הלבנות באחוז יחסית נמוך (3%) של המטופלים.
  • במידה וכדוריות לבנות בשם נויטרופילים (neutrophils) יורדות מתחת ל 3000 יחידות, יש לבצע מעקב צמוד של ספירת הדם. ירידה זו מופיעה ב 0.5% מהמטופלים.
  • אם הנויטרופילים יורדים מתחת ל 1500 יחידות (תופעה מאוד לא שכיחה) יש להפסיק טיפול עם לפונקס. תופעה זאת מסוכנת ודורשת מעקב צמוד.
  • יש לקחת בחשבון שספירה לבנה נמוכה יכולה לאפיין אוכלוסיות של עדות המזרח (Benign ethnic neutropenia).

     2. שינויים בתפקוד הלב ולחץ הדם:

  • דלקת שריר הלב (בשם מיוקרדיטיס) הינה תופעה לא שכיחה משנית לתהליך דלקתי אימונולוגי בגוף. ספירת דם שמראה עלייה חדה בכדוריות בשם אאוזינופילים מחשידה לתהליך דלקתי בשריר הלב.
  • דופק לב מהיר.
  • ירידת לחץ דם בזמן שינוי תנוחה.
  • עלייה במשקל:
    עלייה משמעותית במשקל הינה אחת מתופעות הלוואי החשובות והמטרידות של התרופה. העלייה במשקל (במיוחד השמנה מרכזית הנקראת "השמנה בצורת תפוח") יכולה להתלוות לסוכרת, יתר לחץ דם ועלייה בשומנים בדם. שילוב זה נקרא סינדרום מטבולי. סיבוכים של סינדרום מטבולי גורמים לתמותה מוקדמת של הסובלים מסכיזופרניה.
  • השפעות על מערכת העיכול:
    לפונקס גורם להאטה במהירות התרוקנות הקיבה ולפעילות מעיים עצלה. השפעה זאת יכולה להוביל לתופעות של עצירות קשה (עד שיתוק המעיים) ולגסטרופרזיס (שיתוק קיבה). יש לעקוב מקרוב על פעילות המעיים ולא לאפשר עצירות של מעל 3 ימים.
  • השפעות על מערכת העצבים המרכזית:
    עייפות ושינת יתר תלונות שכיחות של מטופלים בלפונקס.
  • פרכוסים. תופעת לוואי נדירה מסוכנת של לפונקס, קשורה בדרך כלל לרמה גבוה בדם של התרופה.
  • השפעות על העיניים והריריות:
    ללפונקס השפעה משמעותית על הריריות (יכול לגרום להזעות לילה וריור) ולעליית הלחץ התוך עיני (החמרת תופעה בשם גלאוקומה). ריור יתר יכול להוביל לכניסת רוק לריאות ולדלקת ריאות.
  • כתוצאה משינה עמוקה יכולה להופיע תופעה של השתנה לא רצונית בזמן שינה (nocturnal enuresis).
  • מטופלים עם סכיזופרניה יכולים לפתח סימפטומים חדשים של תסמונת כפייתית-OCD או לדווח על החמרה של תסמונת OCD קיימת.
  • הבקרה על תחושות חום וקור בגוף יכולה להשתבש. מטופלים יכולים לדווח על תחושות חום או קור לא רגלים אצלם.
  • שינויים בתפקודי כבד: עליות קלות של אנזימי כבד הינה תופעה נפוצה שלא דורשת שינוי בטיפול. תופעות חריגות יותר מופיעות כאשר מתפתחת תופעה של כבד שומני.

מהן האינטראקציות הבין תרופתיות של לפונקס?

לפונקס היא תרופה עם השפעות גופניות ונפשיות רבות. לפני תחילת הטיפול יש לבדוק, בעזרת הרופא המטפל, אינטראקציות בין תרופתיות אפשריות.

האינטראקציות החשובות הן:

  • עם תרופות פסיכיאטריות אחרות כמו נוגדי דיכאון ונוגדי פסיכוזה.
  • עם תרופות המשנות את רמת הפעילות של אנזימי כבד. לפונקס עובר פירוק על ידי אנזימי כבד, לכן, תרופות המעכבות את פירוקו (כמו פבוקסיל, אנטיביוטיקה מסוימות, תרופות נגד פטרת וגלולות נגד הריון) גורמות לעלייה בריכוז בדם של לפונקס. לעומת זאת, תרופות מזרזות את עבודת אנזימי הכבד (תרופה כמו טגרטול) גורמות לירידה בריכוז בדם של לפונקס.
  • תרופות שיש בהן סיכון לגרום לירידה בריכוז כדוריות לבנות בדם (תרופה כמו טגרטול) אסורות.
  • עישון גורם לזירוז הפירוק של התרופה ולירידת ריכוזו בדם. מטופלים עם סכיזופרניה נוטים לעישון יתר לכן חשוב לבדוק רמה בדם של התרופה. אם מטופל מפסיק לעשן בזמן הטיפול יש לבצע בדיקה של רמה בדם והתאמת מינון הטיפול.
  • שימוש מוגזם בקפאין. שתייה מוגזמת של קפאין יכולה לגרום לעליית רמת לפונקס בדם.
  • תרופות עם השפעה חזקה על הריריות ועל פעילות מערכת העיכול (לדוגמא, תרופות להגדלת הפרוסטטה) יכולות להחמיר את השפעת לפונקס על הריריות ועל פעילות המעיים.

שימוש בלפונקס בזמן הריון והנקה


מצבים פסיכוטיים שכיחים בנשים בגיל הפוריות. אמנם ידוע שהפוריות של חולות סכיזופרניה נמוכה מזו של נשים ללא פסיכוזה, חולות סכיזופרניה יולדות. לפונקס לא נחשבת לתרופה שגורמת למומי לידה (לא לפי ה FDA האמריקאי ולא לפי ארגון הבריאות האירופי). כן דווח על סיכון מוגבר לעליה משמעותית במשקל בזמן הריון ועל שכיחות גבוהה יותר של סוכרת הריונית.

תינוקות שנולדו לאימהות שנטלו לפונקס בזמן הריון, נוטים לסבול מטונוס שרירים נמוך, משונות דופק נמוכה ושכיחות גבוה יותר של פרכוסים.

נמצא בריכוז גבוה יחסית בחלב אם, לכן לא מומלץ להניק. אם האם נוטלת לפונקס בזמן הנקה, יש צורך למעקב ספירת דם אצל התינוק.

איך מתמודדים עם תופעות לוואי של לפונקס?

מטופל הנוטל את התרופה חייב לאזן בין יתרונות התרופה לבין תופעות הלוואי האפשריות שלה. מבחינה קלינית, לפונקס משפר את איכות החיים של המטופל בכל הנוגע לפסיכוזה ותפקוד יום יומי. מאידך, תופעות הלוואי של התרופה יכולות להגביל את המטופל במובנים רבים. כפי שתואר קודם.

שימוש בלפונקס דורש מעקב צמוד של המטופל במובנים הבאים:

  • בדיקות דם תקופתיות וECG.
  • התמודדות עם השמנה.
  • הופעה של הפרשה מוגברת של רוק.
  • תופעות של אובדן שליטה על השתן בזמן שינה.
  • שינה מרובה ותחושות של לאות במשך היום.
  • הופעת פרכוסים.

מהן התופעות של הפסקה פתאומית של לפונקס?

תופעות קליניות של הפסקת לפונקס הן שכיחות במיוחד אחרי הפסקות פתאומיות של התרופה. במידה והמטופל מעוניין להפסיק את השימוש, במיוחד אחרי שימוש ממושך (מעל שנתיים), יש לעשות זאת מאוד בהדרגה ולפרוס את ההפסקה למספר חודשים. סימפטומים של הפסקת לפונקס יכולים להופיע באחוזים גבוהים של המטופלים, במיוחד כאשר ההפסקה מתבצעת במהירות.

הסימפטומים של הפסקת הטיפול מתרכזים ב 4 קבוצות:

  • החמרה של הפסיכוזה. הופעה חוזרת של הפרעות בחשיבה, של דלוזיות או של הלוצינציות
  • סימפטומים סרוטונרגיים: אי שקט, הזעות, תגובות מוטורית של היפרטוניה
  • סימפטומים כולינרגיים: בחילות, הקאות, בלבול, חוסר שינה, פרכוסים
  • קטטוניה: מצב קליני מסוכן עם הפרעות בתנועה, התכנסות, חוסר תגובה לסביבה, חום.

האם לפונקס מחמיר אובדנות?

סיכון אובדני לאורך המחלה קיים אצל מטופלים עם מחלה פסיכיאטרית מורכבת. לפונקס הינה התרופה היחידה שקיבלה אישור לטיפול במצבים של מחלה פסיכוטית עם מחשבות אובדניות פעילות.

מה מרגיש המטופל כאשר לפונקס מתחיל להשפיע?

מטופלים המקבלים לפונקס סובלים בדרך ממחלה מורכבת המגבילה את תפקודם במישורים רבים. מטופלים אלו מתקשים לתפקד בעבודה, בלנהל אורך חיים רגיל, בקיום קשרים בין אישיים ויכולת ליצור קשרים קרובים. צורת החשיבה שלהם לא תקינה והדבר צובע את כל חייו של המטופל. כאשר לפונקס מקטין את הפרעות בחשיבה, את הלוצינציות, את הסימנים השליליים של המחלה ואת ההתנהגות השונה, המטופל מצליח לחדש קשרים ולעסוק בעבודות ברמות שונות.

סיכום

שימוש בתרופה בטיפול בסכיזופרניה עמידה ומחלה ביפולרית עמידה נחשב לטיפול מקובל ויעיל. השימוש דורש מעקב רפואי צמוד לאורך זמן רב. במאמר זה סקרנו את האספקטים החשובים יותר של השימוש בתרופה זאת. להבנה עמוקה יותר יש לקרוא את העלון למטופל המצורף לתרופה תוך התייעצות עם הרופא המטפל.

וויגובי

וויגובי- Wegovy

כותב המאמר: פרופסור לאון גרינהאוס

וויגובי משתייכת לקבוצה חדשה של תרופות המשנה מהותית את הטיפול בסוכרת סוג-2 והשמנת יתר. תרופות אלו מדמות את הפעילות של חומר בשם GLP-1 (פפטיד דומה לגלוקגון-1) והן מחזקות את הפעילות של הקולטן ל GLP-1 (פעולה זאת נקראת אגוניסטית). התרופה אושרה לטיפול בהשמנת יתר ומכילה חומר בשם סמגלוטייד (SEMAGLUTIDE). וויגובי משווקת בישראל רק בזריקה תת-עורית. בחו"ל החלו לשווק את התרופה בכדורים.

במאמר זה אתייחס לנושאים המרכזיים בשימוש בוויגובי עבור מצבים של השמנת יתר. בנוסף, אתייחס לשימוש של התרופה במטופלים פסיכיאטריים הסובלים מהשמנת יתר.
קריאת מאמר זה לא מהווה תחליף לייעוץ עם רופא מטפל מקצועי וקריאת "עלון למטופל" המצורף לתרופה.

למי מיועדת התרופה וויגובי?

בתמציתיות ניתן לומר שוויגובי מתאימה למצבים רבים של השמנת יתר. השכיחות של השמנת היתר גבוהה בעולם המודרני ולה השפעות בריאותיות, כלכליות וחברתיות רבות. השמנת יתר יכולה להוביל לפגיעות נוספות בבריאות האדם, תופעות כמו יתר לחץ דם, דום נשימה, בעיות אורתופדיות, מחלות לב וכלי דם, סוכרת מסוג-2, עלייה בשומנים בדם והתפתחות של כבד שומני. כתוצאה ממחלות אלו, הסובלים מהשמנת יתר, נוטים למות מוקדם יותר מאשר אנשים ללא תופעות של השמנת יתר.

איך פועל מנגנון הפעולה של וויגובי?

מנגנון הפעולה של וויגובי מעט מורכב וטרם פוענחו כל שלביו. הצעדים הבאים נחקרו רבות:

  • בזמן האכילה הורמון GLP-1 מופרש על ידי תאים הנמצאים במעי הדק, במעי הגס ובמוח.
  • הורמון GLP-1 המופרש מגיע דרך הדם ללבלב ולמערכת העצבים המרכזית ונקשר לקולטנים ייחודיים.
  • השפעתו על הלבלב גורמת להפרשת שני הורמונים נוספים, אחד בשם גלוקגון והשני בשם אינסולין.
  • הגלוקגון והאינסולין מקטינים את רמת הסוכר בדם ומעודדים כניסת סוכר לתאי שומן ולשרירים.
  • ה GLP-1 משפיע על קולטנים במערכת השובע הנמצאים במוח האדם.
  • השפעה על מערכת השובע מגבירה את תחושת המלאות ומקטינה את מהירות הריקון של הקיבה.
  • פעולה משולבת זאת גורמת לירידה בתיאבון ובצריכת אוכל. פעולות אלו מובילות לירידה במשקל.

 

הורמון GLP-1 מתפרק במהירות בגוף ולכן הוא אינו מתאים כתרופה. במהלך השנים פותחו תחליפים הפועלים באופן דומה להורמון הטבעי אך נמצאים בגוף זמן רב יותר. חומרים אלו נקראים אגוניסטים של הקולטן GLP-1 . וויגובי (בשם פרמקולוגי סמגלוטייד) הוא אחד האגוניסטים של ה GLP-1.

 התרופה אושרה באופן ספציפי לטיפול בהשמנת יתר. תרופות נוספות שהן אגוניסטיות לקולטן GLP-1 אושרו לטיפול בסוכרת אבל לא בעודף משקל. וויגובי אושר במינון של עד 2.4 מג', דבר המקנה לו יעילות ברורה.

מה הוא BMI או מדידת מסת גוף?

ה-BMI או מסת גוף, הוא מדד קליני המתרגם את גובה ומשקל האדם למדד של מצב תזונתי. הטווחים המקובלים הם:

  • עד 19.9 (קילוגרם למטר מרובע) או פחות- תת משקל.
  • בין 20-24.9 (קילוגרם למטר מרובע)- משקל תקין.
  • בין 25-29.9 (קילוגרם למטר מרובע)- עודף משקל.
  • 30-34.9 (קילוגרם למטר מרובע)- השמנת יתר.
  • מעל 35 (קילוגרם למטר מרובע)- השמנה פתולוגית.

איך משתמשים בוויגובי?

  • וויגובי משווקת בצורת עטים להזרקה לשומן התת עורי.
  • מומלץ להשתמש בוויגובי כאשר מאמצי הרזיה אחרים נכשלו.
  • מומלץ לשלב וויגובי עם דיאטה דלת קלוריות ושינוי אורח חיים.

וויגובי מומלץ במצבים הבאים:

  • גיל 18 ומעלה (בארה"ב התרופה מאושרת עבור ילדים ובני נוער).
  • ערך BMI העומד על 27 ומעלה עם גורם סיכון נוסף כמו רמת כולסטרול גבוהה, מדדי לחץ דם גבוהים, נוכחות של טריגליצרידים בדם או מחלת הסוכרת.
  • ערך BMI שעומד על 30 ומעלה (השמנת יתר).

השימוש המעשי של וויגובי:

  • על העט מורכבת מחט לשימוש חד פעמי. אזורים מועדפים להזרקה הם הבטן, המפשעה והזרוע.
  • כדי להזריק דוחפים את העט נגד העור עד שהקו הצהוב של העט מתחיל לזוז.
  • רצוי לשנות את מיקום הזריקה מדי שבוע.
  • אין צורך בצום לפני הזריקה.
  • המינון נקבע לפי שיטת ה"קליקים" של סיבובי העט.
  • יש לשמור את העטים במקרר בקופסה המקורית של התרופה.
  • רצוי להזריק בשעה קבועה פעם בשבוע.
  • אחרי הדרכה קצרה האדם מזריק לעצמו את התרופה בצורה המומלצת על ידי הרופא המטפל.
  • יש להיזהר לא לגעת במחט של העט.
  • שומעים שני קליקים בזמן ההזרקה. קליק ראשון כאשר התרופה מתחילה לזרום וקליק שני בזמן הזרימה.
  • מוציאים את המחט אחרי שהקו הצהוב מפסיק להתקדם.
  • יש לזרוק את המחט למיכל מוגן.
  • מינון העט נקבע על ידי סיבוב החלק הייעודי.
  • המינונים של העטים הם 0.25 מג', 0.5 מג', 1 מג', 1.75 מג' ו 2.4 מג'.

וויגובי מזריקים פעם בשבוע. המינון ההתחלתי הוא 0.25 מג' לשבוע ועולים פעם בחודש בעלייה הדרגתית במינון:

  • שבועות של 0.25 מג.
  • 4 שבועות של 0.5 מג'.
  • 4 שבועות של 1 מג'.
  • 4 שבועות של 1.7 מג.
  • להמשיך ב 2.4 מג.

 

  • במידה ותופעות לוואי מופיעות במינון מסוים ניתן לחזור למינון נמוך יותר.
  • וויגובי מתחיל להשפיע תוך 24 שעות, השפעת הזריקה נמשכת כשבוע ימים.
  • התרופה מופיעה בחו"ל גם בכדורים. לא ברור אם המינונים המאושרים של הכדורים משתווים להשפעה של הזריקה של 2.4 מג' לשבוע.

 

 

למי לא מומלץ וויגובי?

  • ילדים ונוער מתחת לגיל 18, גם אם סובלים מעודף משקל.
  • סובלים ממחלות שונות במערכת העיכול, אשר מעכבות את קצב ההתרוקנות של הקיבה.
  • סובלים ממחלת מעי דלקתית.
  • מטופלים עם סיכון מוגבר לחלות בדלקת הלבלב.
  • וויגובי לא מאושרת לשימוש בהריון או בהנקה.
  • מי שהתגלתה אצלם בעבר רגישות לאחד או יותר מהמרכיבים של התרופה.
  • מטופלים עם היסטוריה אישית או משפחתית של סרטן בלוטת התריס.

מהן ההשפעות של וויגובי על המשקל?

המאמר המקיף של אמרו ושותפיה שפורסם ב 2022 (Amaro et al Post Graduate Medicine) מסכם את הניסיון הטיפולי עם סמגלוטייד ואומר שהטיפול בוויגובי 2.4 מג לשבוע, מוביל לירידה של יותר מ- 10% במשקל גוף המטופל. טיפולים ממושכים יותר גורמים לירידה נוספת במשקל. בנוסף לירידה במשקל, וויגובי משפר את לחץ הדם, מוריד רמות שומנים בדם, משפר תופעות של כבד שומני ומקטין את הסיכויים לאירועים לבביים ולשבץ מוחי.

עבודה מחקרית שהביאה לאישור של סמגלוטייד להורדה במשקל נקראות STEP 1-5. עבודות אלו השוו מתן וויגובי 2.4 מג' בזריקה שבועית לעומת פלצבו (לא תרופה) למטופלים עם סוכרת סוג 2 ואחרים הסובלים מעודף משקל, תוצאות המחקר הראו:

  • ב 68 השבועות הראשונים מטופלים הסובלים מעודף משקל ירדו, לעומת הפלצבו, בממוצע 15-16% במשקל וחולים עם סוכרת מסוג 2 ירדו כ 9.6%.
  • בחלק אחר של המחקר המטופלים חולקו לשתי קבוצות. קבוצה אחת המשיכה עם סמגלוטייד והשנייה עברה לפלצבו. מטופלים שעברו לפלצבו עלו בחזרה חלק משמעותי של המשקל שאיבדו לעומת אלו שהמשיכו עם סמגלוטייד, שהמשיכו לרדת במשקל.
  • מטופלים שעלו במשקל כאשר הועברו לפלצבו ירדו שוב במשקל כאשר סמגלוטייד חודש.
  • המחקר הוכיח את היעילות של וויגובי אבל גם את הצורך להתייחס להשמנת יתר כמחלה כרונית ולתכנן טיפולים ממושכים עבורה.

למשך כמה זמן משתמשים בוויגובי?

אין הגבלת זמן לשימוש. ניתן להמשיך עד הגעה למשקל היעד וגם מעבר לזה. מחקרים מראים שהפסקת הטיפול יכול להוביל לעלייה מחודשת במשקל. לכן מומלץ להמשיך בטיפול לתקופות ממושכות יותר.

מה הן תופעות הלוואי של וויגובי?

תופעות הלוואי הן שכיחות יותר בתחילת הטיפול ונוטות להיחלש ולחלוף עם המשך השימוש בתרופה

התופעות הנפוצות הן:

  • בחילות (44%).
  • שלשול (30%).
  • הקאות (24%).
  • עצירות (24%).
  • כאב בטן (20%).
  • כאב ראש (14%).
  • עייפות (11%).
  • צרבת ואי נוחות בבטן (9%).
  • סחרחורת (8%).
  • תחושת מלאות בבטן (7%).
  • גיהוק (7%).
  • ירידת סוכר (בחולי סוכרת) (6%).
  • תופעות אחרות (4-6%).

תופעות לוואי חמורות הדורשות פנייה מיידית לרופא:

  • שינויים בראייה.
  • שינויים לא רגילים במצב הרוח או מחשבות של פגיעה עצמית.
  • דפיקות לב חזקות.
  • תחושת עילפון.
  • חשד לגידול בלוטת התריס: נפיחות בצוואר, קושי בבליעה, צרידות.
  • סימפטומים של דלקת בלבלב (כאבי בטן עזים שעוברים לגב, בחילות תכופות).
  • סימנים לדלקת בדרכי המרה (כאבי בטן, חום, שינויים בצבע של הצואה).
  • חסימת מעיים.
  • הפרעות בטעם.
  • החמרה תפקודית של הכליות.
  • תגובה אלרגית חריפה.

איך מתמודדים עם תופעות הלוואי של וויגובי?

תופעות הלוואי המטרידות יותר מרוכזות במערכת העיכול. דרך שינויים בהרגלי אכילה (פחות אוכל חריף, פחות אוכל מתוק ופחות אוכל מתובל), התרחקות מריחות בישול, אכילה איטית יותר ושתייה מרובה של מים, אפשר להקל על הסימפטומים.

ניתן לנסות, תחת הדרכת הרופא המטפל, לחזור למינון נמוך יותר של וויגובי וכך להתמודד טוב יותר עם תופעות הלוואי. אחרי שיפור, ניתן לחזור למינון גבוה יותר של הטיפול.

שימוש וויגובי בהריון והנקה

לא מומלצת לשימוש בהריון או בהנקה. יש להפסיק את הטיפול עם וויגובי בשלבים של תכנון הריון (חודשים לפחות).

וויגובי נמצאת בשימוש נרחב, המלצות אלו יכולות להשתנות עם הניסיון המצטבר. מומלץ לפנות למרכז לייעוץ תרופתי בזמן הריון והנקה כדי לקבל תשובות עדכניות בשאלות חשובות אלו.

וויגובי באוכלוסיה של מטופלים פסיכיאטריים

אחת ממטרות מאמר זה היא לתת התייחסות לסוגיות עלייה במשקל במטופלים פסיכיאטרים. הסעיפים הבאים מתייחסים לסוגיה זאת:

מה הקשר בין מחלות פסיכיאטריות והשמנת יתר?

להשמנת יתר ומצבים פסיכיאטרים השפעות הדדיות. אנשים עם ממדים של מסת הגוף (BMI) גבוהים, סובלים יותר מדיכאון ומצבים פסיכיאטרים אחרים. באותה מידה, אנשים עם אבחנות פסיכיאטריות נוטים לסבול מעלייה ב BMI עם ההשלכות הבריאותיות שתיארתי קודם. אם כך, מטופלים עם פתולוגיה נפשית מורכבת יכולים להיפגע פעמיים, פעם אחת עקב הפתולוגיה הנפשית ופעם נוספת עקב השמנת יתר.


השמנת יתר הינה תופעת לוואי של תרופות פסיכיאטריות רבות כולל נוגדי פסיכוזה, נוגדי דיכאון, ליתיום, ומאזני מצב הרוח. ידוע שהחשש מהשמנה מקטין מוטיבציה להתחיל טיפול פסיכיאטרי. כמו כן, כאשר השמנה מתרחשת, זאת לעיתים קרובות סיבה להפסקת הטיפול הפסיכיאטרי. הפגיעה של מטופלים אלו היא שוב כפולה, פעם אחת מהשמנת יתר ופעם שנייה מטיפול פסיכיאטרי לקוי. התוצאה היא פגיעה באיכות החיים וגם סיכון להישנות המחלה או להחמרה קלינית. יש לזכור שתוחלת החיים של חולים עם מחלות פסיכיאטריות מורכבות נמוכה מזו של האוכלוסייה הכללית עד ל 10-15 שנה. תופעות משניות להשמנת יתר ואובדנות הן אחראיות לקיצור בתוחלת החיים של מטופלים עם מחלות פסיכיאטריות מורכבות.

האם וויגובי מגביר תופעות של דיכאון?

המחקרים הראשוניים על וויגובי לא כללו מטופלים עם עבר פסיכיאטרי לכן לא הייתה התייחסות מיוחדת למצב הנפשי של המטופלים. אחרי השיווק של וויגובי החלו דיווחים (מעטים) על הופעה או החמרה של תחושת דיכאון, של מחשבות אובדניות ושל מוות כתוצאה מהתאבדות אחרי שימוש בוויגובי. וודן ושותפיו (Wadden et al JAMA Internal Medicine 2024) חזרו לעבודות המקוריות ובדקו מחדש את תוצאות המחקר STEP-1-5 עם וויגובי. הם הגיעו למסקנה שטיפול עם סמגלוטייד למשך 68 שבועות אינו מחמיר סימפטומים של דיכאון או מגדיל סיכויי אובדנות. הם הראו שקיימת נטייה לירידה (שיפור) בדיווחים על מצב רוח ירוד בזמן המחקר. המחקר של וודן ושותפיו לא סגר את הנושא לגמרי מאחר והאוכלוסיה הראשונית של המחקר לא כללה מקרים עם סוגיות נפשיות קודמות.

המחקר האפידמיולוגי של אואדה ושותפיו (Ueda et al) שפורסם ב 2024 התייחס לנושא של הופעת או החמרת דיכאון ולמוות כתוצאה מהתאבדות באוכלוסייה של מטופלים שטופלו בדנמרק ושבדיה עם תרופות אגוניסטיות של הקולטן GLP-1 כולל סמגלוטייד. החוקרים השוו שכיחות של דיכאון, מחשבות אובדניות ומוות כתוצאה מהתאבדות בין מטופלים שקיבלו תרופות אלו לבין מטופלים שטופלו עם תרופות אחרות. התוצאות של המחקר הראו באופן וודאי שאין החמרה בסימפטומים נפשיים עקב הטיפול עם תרופות אגוניסטים של קולטן GLP-1.

מתי מומלץ טיפול בוויגובי למטופלים פסיכיאטרים?

מטופלים עם מחלה פסיכיאטרית מורכבת מראים שכיחות גבוהה של הפרעות מטבוליות כמו סוכרת מסוג 2, השמנת יתר, שומנים בדם, כבד שומני ויתר לחץ דם. בנוסף, סובלים מהרגלי בריאות כמו פעילות גופנית נמוכה ועישון מוגבר, לקויים. כתוצאה, תוחלת החיים נמוכה ב 10-15 שנים. תורמים נוספים למוות מוקדם הם מחלות לב וכלי דם, מחלה ריאתית (עקב עישון יתר) והתאבדות. למרות ממצאים אלו, מטופלים פסיכיאטריים מקבלים התייחסות נמוכה למחלות נלוות אלו.

הירחון המוביל JAMA PSYCHIATRY פרסם מאמר דעה ב 2024 בו טוענים המחברים מהביר אגרבל והאן (Agarwal and Hahn) שאין סיבה להחריג מטופלים פסיכיאטרים מהשתתפות במחקרים על טיפול בהשמנה או מקבלת טיפול עם תרופה כמו וויגובי. מחברים אלו סיכמו תוצאות טיפול בקבוצה קטנה של מטופלים פסיכיאטרים עם השמנת יתר. הם הראו שטיפול עם סמגלוטייד הביא לירידה משמעותית במשקל עם תופעות לוואי סבירות ובלי החמרה של דיכאון או של אובדנות. מחברים אלו טוענים שהסיכוי להופעה או החמרה של מחשבות אובדניות, של אובדנות או של הדיכאון לא גבוה יותר באוכלוסיה זאת מאשר באוכלוסייה הכללית. הם טוענים שמחקרים מראים שהשכיחות של דיכאון ואובדנות למעשה יורדת בקבוצת מטופלים המקבלים טיפול בסמגלוטייד.

מחברים אלו מוסיפים פרט חשוב בנוגע להשפעת וויגובי על מהירות ההתרוקנות של הקיבה. כפי שנאמר קודם, אחת הדרכים של וויגובי לגרום לירידה במשקל היא ירידה במהירות ההתרוקנות של הקיבה, דבר המגביר את תחושת המלאות ומקטין את כמות האוכל שאדם אוכל. פרט זה חשוב בכל הנוגע לצום לפני ניתוחים או לפני קבלת טיפול בנזעי חשמל-ECT. גם השימוש בתרופה כמו לפונקס (Leponex), הנפוצה בטיפול של סכיזופרניה, שגם גורמת לירידה במהירות ההתרוקנות של הקיבה, בשילוב עם וויגובי דורש התייחסות מיוחדת.

הניסיון של פרופסור גרינהאוס בשימוש בוויגובי

חלק מרכזי ממטופליו של פרופסור גרינהאוס נוטלים תרופות פסיכיאטריות מסוגים שונים, לפעמים יותר מתרופה אחת בו זמנית, לכן מאוד חשוב לתת המלצות לגבי משקל, עישון, בריאות כללית וסגנון חיים כבר מתחילת הטיפול. פרופסור גרינהאוס מודע לכך שבזמן מחלה פעילה (דיכאון, מאניה, פסיכוזה, חרדה ועוד) המטופל נותן דגש לשיפור הקליני ופחות דגש לתופעות לוואי אפשריות, לכן פרופסור גרינהאוס חוזר על המלצותיו כמעט מדי פגישה. ההמלצות שלו הן בתחום הפסיכיאטריה וגם בתחום של הבריאות הכללית.לאחרונה עם ההשקה של ווגובי בישראל נפתחה דרך נוספת בטיפול של השמנת יתר באוכלוסייה פסיכיאטרית. אלו הן המלצותיו. אלו הן המלצותיו שך פרופסור גרינהאוס למוטופליו:

  • הפסקת עישון.
  • שמירה על דיאטה מתאימה והימנעות מאכילה מופרזת.
  • שקילה מדי מספר שבועות.
  • פעילות פיזית מתאימה לגיל.
  • שתייה מאוזנת של מים.
  • שמירה על חדות מנטלית (קריאה, תשבצים, עיתונים).
  • בדיקות מעבדה תקופתיות.
  • פנייה לרופא ובדיקת צעדים של רפואה מונעת המתאימה לגיל המטופל.
  • הגבלת השימוש בסמים ואלכוהול.
  • דגש על תרופות עם פחות השפעה על משקל.
  • במצבים מתאימים שימוש באגוניסטים של GLP-1, במיוחד בוויגובי.

סיכום

התרופה משתייכת לקבוצה של אגוניסטים של קולטן GLP-1. התרופה עוזרת למטופלים עם עודף משקל לרדת באופן משמעותי במשקל. יש חשיבות להתחיל וויגובי ביחד עם דיאטה מתאימה ושיפור בהרגלי החיים. יש לקחת בחשבון, שעל מנת לשמור על הישגים בהורדה במשקל יש להמשיך בשימוש בוויגובי זמן ממושך.

מחקרים רבים מוכיחים שלתרופות אגוניסטיות של קולטן GLP-1, השפעות קליניות חיוביות רבות נוספות. השפעות כמו הורדת שומנים בדם, הקטנת הסיכוי לקבלת אירועים לבביים ומוחיים, הקטנת שכיחות כבד שומני ועוד. קולטנים של GLP-1 קיימים גם במערכת העצבים המרכזית. ייתכן וכך ישפיעו על תהליכים קוגניטיבים, רגשיים ועל המוטיבציה. אין ספק של GLP-1 תפקידים נרחבים בגוף האדם.

מקורות:

1.Efficacy and safety of semaglutide for weight management: evidence from the STEP program. Amaro et al Postgraduate Medicine 2024
2. Semaglutide versus placebo in patients with heart failure and mildly reduced or preserved ejection fraction: a pooled analysis of the SELECT, FLOW, STEP-HFpEF, and STEP-HFEF DM randomized trials.Kosiborod et al The Lancet 2024
3. Psychiatric Safety of Semaglutide forWeight Management in People Without Known Major Psychopathologט. Post Hoc Analysis of the STEP 1, 2, 3, and 5 Trials. .Wadden et al JAMA Internal Medicןne 2024
4. GLP-1 Receptor Agonist Use and Risk of Suicide Death. Ueda et al JAMA Internal Medicine 2024
5. Semaglutide in Psychiatry—Opportunities and Challenges. Agarwal and Hahn. JAMA Psychiatry 2024
6. Psychotropic Drug–Related Weight Gain and Its Treatment. McIntyre et al JAMA Psychiatry 2024

דיכאון עמיד

דיכאון עמיד

כותב המאמר: פרופסור לאון גרינהאוס

המושג דיכאון עמיד לטיפול, הנקרא באנגלית Treatment Resistant Depression-TRD, מתייחס למצבים קליניים של דיכאון שלא הגיבו לטיפול תרופתי. כפי שנראה, מצב זה שכיח ודורש התייחסות מקצועית מעמיקה. מאמר זה סוקר את ההיבטים השונים של דיכאון עמיד כולל שכיחות התופעה, דרכי אבחון, וכמובן הגישות הטיפוליות אשר עשויות לשפר את המצב הקליני ואת איכות החיים של המטופלים. המאמר מתייחס לממצאים חדשים בתחום הנוירוביולוגיה של דיכאון עמיד וכמו כן על שיטות טיפול מתקדמות שחלקן עדיין בשלבי ניסוי קליני.

איך מגדירים דיכאון עמיד לטיפול?

ניתן למצוא בספרות המקצועית הגדרות שונות לדיכאון עמיד.
ההגדרה המקובלת ביותר מאבחנת דיכאון עמיד כאשר:

  • מטופלים ממלאים את הקריטריונים של דיכאון קליני
  • מטופלים טופלו בלפחות שתי תרופות נוגדות דיכאון
  • משך כל טיפול אנטי דיכאוני היה של לפחות 4-8 שבועות
  • המינונים של התרופות היו בטווח הטיפולי

טייס ורוש (Thase and Rush) הציעו דרך נוספת להגדרת דיכאון עמיד וקבעו דרגות של עמידות לטיפול. דרגות העמידות של Thase ו Rush הן:

  • דרגה "0": טיפול עם מינון לא מתאים של התרופה
  • דרגה "1": חוסר תגובה קלינית לטיפול טוב עם תרופה נוגדת דיכאון אחת
  • דרגה "2": חוסר תגובה קלינית לטיפול טוב עם 2 תרופות נוגדות דיכאון
  • דרגה "3": כמו בדרגה 2, בתוספת חוסר תגובה לתרופות טרי-ציקליות (תרופות כמו אנאפרנין ונורטילין)
  • דרגה "4": כמו בדרגה 3, בתוספת עמידות לטיפול עם תרופה מקבוצת ה MAOI
  • דרגה "5": כמו בדרגה 4, בתוספת חוסר תגובה לטיפול ב ECT דו-צדדי.

בשנים האחרונות הגדרות אלו הורחבו כדי לכלול בדרגה 5 גם חוסר תגובה לטיפולים חדשניים כמו טיפול בגרייה מגנטית וטיפול בקטמין או באסקטמין.

מהי השכיחות של דיכאון עמיד לטיפול?

דיכאון קליני הינו אחד התופעות הפסיכיאטריות השכיחות ביותר. ידוע שהשכיחות השנתית של דיכאון מגיעה ל- 5-10% מהאוכלוסייה והשכיחות לאורך החיים מגיעה ל 10-15% מהאוכלוסייה. דיכאון קליני יכול להופיע בכל הגילאים ולעיתים קרובות בשילוב עם מחלות גופניות אחרות. יש לזכור שמטופלים הסובלים מדיכאון קליני ובמיוחד מדיכאון עמיד לטיפול, מרגישים כאב נפשי עז, מתקשים לחזור לעבודה ולחיים רגילים עם המשפחה ועם עצמם.

מחקר שבוצע בארה"ב לפני כ- 20 שנה בשם STAR*D, בדק את התגובה לטיפול נוגד דיכאון באוכלוסייה של מטופלים עם דיכאון קליני שפנו למסגרות טיפול קהילתיות (לא באשפוז). המחקר ארך כ 14 חודשים וכלל שימוש בעד 4 טיפולים שונים לדיכאון, כולל טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT).

תוצאות המחקר הראו

  • רק 67% מסך כל המטופלים הגיבו עם שיפור קליני משמעותי (לארבעת הגישות הטיפוליות)
  • תוצאות אלו מדגישות שמכל 3 מטופלים עם דיכאון יהיה מקרה אחד של דיכאון עמיד לטיפול
  • התגובה לטיפול הראשוני הייתה נמוכה, בסביבות 35-40%
  • רוב המטופלים נזקקים ליותר מניסיון תרופתי אחד כדי להתגבר על הדיכאון

מה הם המאפיינים של דיכאון עמיד לטיפול

הסימפטומים של דיכאון עמיד לא שונים מאלו של כל דיכאון קליני אבל בדרך כלל הם חמורים יותר. (ראה כתבה על דיכאון קליני באתר). השכיחות של דיכאון עמיד גבוהה יותר כאשר המאפיינים הבאים קיימים:

  • מאפיינים הקשורים להתפתחות של המטופל.
    - מחקרים רבים מראים קשר הדוק בין דיכאון עמיד ובין היסטוריה אישית של:
    - טראומה, כולל טראומה פסיכולוגית, פיזית או מינית
    - מצבי הזנחה בילדות
    - מחלות קשות בילדות
  • מאפיינים הקשורים לאישיות המטופל.
    - מטופלים עם דיכאון קליני סובלים גם מהפרעות אישיות, הפרעות כמו:
    - הפרעת אישיות תלותית
    - הפרעת אישיות נרציסטית
    - הפרעת אישיות גבולית
  • קומורבידיות עם אבחנות פסיכיאטריות נוספות כמו:
    - הפרעות חרדה, OCD
    - הפרעות אכילה
    - התמכרויות
    - תסמונת של PTSD מורכב
  • מאפיינים קליניים של הדיכאון שיכולים לנבא תגובה פחות טובה לטיפול. סימפטומים כמו:
    - דיכאון קליני חמור ממושך
    - צורך באשפוז פסיכיאטרי
    - תופעות לוואי למספר תרופות
    - הפסקות לא מתוכננות בטיפול
    - תגובה חלקית לטיפול יכולה לנבא חזרה מהירה של סימפטומים של דיכאון
    - נוכחות של מחשבות אובדניות או מעשים אובדניים
    - אבחנה של פסיכוזה במהלך הדיכאון
    - תדירות גבוהה של גלי דיכאון בעבר
    - יותר סימפטומים של חרדה ושל חוסר הנאה (אנהדוניה)
    - גיל צעיר של התחלת הדיכאון
    - הופעה סימולטנית של דיכאון ומחלות גופניות פנימיות ונוירולוגיות

מצבים של אבחון לא נכון, שגוי, של דיכאון עמיד

אבחון שגוי של דיכאון עמיד שכיח יותר כאשר קיימים מצבים כמו:

המצבים הפסיכיאטרים:

  • שימוש לא יעיל של התרופה האנטי דיכאונית עקב מינון חסר של התרופה או הפסקות לא מתוכננות בטיפול. זה דומה למצב בו המטופל נוטל מינון חסר של אנטיביוטיקה והזיהום לא משתפר.
  • עקב מניעים פסיכולוגיים ותפיסות לא נכונות לגבי טיפול פסיכיאטרי. תפיסות כמו "לקחת פחות תרופות זה טוב יותר" או "חברים אמרו לי שהמינון גבוה מידי" או "כל כך הרבה תרופות פוגעות במוח" יכולות להוביל לטיפול לקוי של הדיכאון. בעקבות תפיסות אלו, המטופל עלול ליטול מינון חסר של התרופה או לשכוח לקחת את המינון המומלץ.
  • תופעות לוואי לטיפול. תופעות לוואי, במיוחד במערכת העיכול או בתפקוד המיני, יכולות לעודד אי לקיחה של התרופה.
  • מטופלים יכולים להגזים במינון של תרופות נוספות שהם נוטלים, לדוגמא נטילה מוגזמת של תרופות הרגעה או תרופות ממריצות.
  • מטופלים יכולים להשתמש במקביל לטיפול התרופתי, בסמים או באלכוהול בצורה הפוגעת בטיפול בדיכאון.
  • מטופלים יכולים להפסיק את הטיפול על דעת עצמם בסמוך לשיפור הקליני הראשוני, דבר שיכול לגרום לחזרה של הדיכאון ולפיתוח עמידות לטיפול. על המטפל להסביר למטופלים את החשיבות להמשיך בטיפול למרות שקיים שיפור קליני.

מצבים רפואיים או נוירולוגיים אחרים שיכולים להטעות באבחון:

שינויים במצב הרוח ובתפקוד שכיחים במחלות רבות, דבר זה עלול להטעות את האבחון לכיוון דיכאון ולא למחלה הראשית ממנה סובל המטופל. יש מצבים קליניים המחמירים את הדיכאון וגורמים לחוסר תגובה לטיפול. במקרים אלו קיים צורך לטיפול מקביל לשני המצבים הקליניים. יש לזכור שמטופלים עם דיכאון יכולים להזניח את הטיפול של הדיכאון וגם את הטיפול של המצב הרפואי המתלווה לדיכאון. בכל מקרה של דיכאון עמיד לטיפול יש לוודא, דרך ביצוע של בדיקות מתאימות, כולל בדיקות דם ושתן והדמיה מוחית, שלא קיים מצב גופני לא מאובחן.

המצבים השכיחים ביותר הם:

  • מחלות אנדוקריניות (של הבלוטות)
    - סוכרת, במיוחד סוכרת לא מאוזנת
    - יתר פעילות או תת פעילות של בלוטת התריס
    - מצבים של גידולים אנדוקריניים הגורמים לעלייה בפרולקטין
    - שימוש בתרופות למניעת הריון או תרופות עם אסטרוגן

 

  • מחלות נוירולוגיות. לעיתים קרובות סימפטומים של דיכאון מתלווים למחלות נוירולוגיות ופסיכוגריאטריות.
    - גידולים במוח
    - מחלת פרקינסון
    - מחלת הונטינגטון
    - זיהומים במערכת העצבים המרכזית
    - שבץ מוחי
    - שיקום נוירולוגי מסיבות שונות
    - מצבים של שיטיון (דמנציה)
    - פיברומיאלגיה
    - אפילפסיה

 

  • דיכאון משני למחלות כלליות או כירורגיות
    - טיפול כימותרפי
    - מצב לאחר התקפי לב
    - מצבי שיקום למחלות קשות
    - מצב לאחר טראומה פיזית
    - זיהומים כמו מונונוקלאוזיס

מדוע מטופלים לא מגיבים לטיפול התרופתי?

תרופות נוגדות דיכאון פועלות על מוליכים כימיים של המוח ודרכם על הפעילות החשמלית של המוח. פעילות חשמלית זו אחראית לקומוניקציה העצבית בין האזורים השונים של המוח. פעולות שונות דורשות אינטגרציה בין אזורים מוחיים רבים כמו אזורים מוטוריים, אזורים של זיכרון, אזורים של חשיבה, אזורים של דיבור ועוד. אינטגרציה תפקודית זאת מתבצעת אלפי פעמים במשך יממה. חולים עם דיכאון מתקשים לבצע פעילות אינטגרטיבית זאת. כאשר הטיפול האנטי דיכאוני מצליח, היכולות האישיות מתחדשות והמטופל חוזר לתפקוד תקין.

הסיבות לדיכאון עדיין לא ידועות. ממצאים רבים מצביעים על כך שדיכאון הינו משני ל:

  • הפרעות במוליכים עצביים (סרוטונין, נוראפינפרין, דופמין וגלוטמט)
  • שינויים בהולכה החשמלית במוח
  • שיבושים ביכולת לאינטגרציה בין האזורים השונים של המוח.

בשנים האחרונות מתפתחים טיפולים המבוססים על ממצאים של הדמיה מוחית מתקדמת. טיפולים אלו משפרים את התפקוד של רשתות תאי עצב במוח. טיפולים אלו נקראים טיפולי נוירו-מודולציה. הם משפרים את האינטגרציה בין אזורים מוחיים שונים. טיפולים אלו כוללים:

  • טיפול בגרייה מגנטית (TMS ו TBS)
  • טיפול בגרייה חשמלית עדינה (tDCS)
  • טיפול המבוסס על קרני אור או קרני לייזר
  • טיפול בגלי אולטרסאונד

טיפולים ב TMS, TBS ו tDCS מתבצעים בישראל. הטיפולים הנוספים עדיין נבדקים במעבדות מחקר.

המהפכה הגנטית מגיעה בהדרגה לפסיכיאטריה ומוסיפה ידיעות רבות בתחום של תפקוד מוחי בדיכאון ובדיכאון עמיד. מחקרים גנטיים מראים קשר בין מצבי דיכאון לבין תפקוד גנים במוח האדם. גנים הקשורים לקליטה החוזרת של סרוטונין או של נוראפינפרין בתאי עצב וגנים הקשורים לחומר הנקרא BDNF, נמצאו כאחראיים ישירים או עקיפים למצבי דיכאון.

שיטת אבחון גנטית חדשה, המבוססת על מיפוי כל הגנום של האדם (אבחון בשם GENOME WIDE ASSOCIATION STUDIES-GWAS), משווה בין המבנה הגנטי של הסובלים מדיכאון (וגם ממצבים רפואיים אחרים) לבין זה של אנשים בריאים. השוואה זאת מאפשרת לזהות הבדלים במצבים שונים של חולי ונותנת ציון בשם POLYGENIC RISK SCORE) PRS). עדיין לא ניתן לאבחן דיכאון ישירות דרך ה PRS, אבל בעזרתו ניתן לשייך חוסר תגובה קלינית (כמו דיכאון עמיד) לפרופיל גנטי מסוים.
בעתיד הקרוב נוכל ליישם את שיטת ה PRS בתהליך האבחון של דיכאון. חולים עם פרופיל PRS שמתאים לדיכאון עמיד יוכלו לקבל טיפול אינטנסיבי יותר כבר מתחילת הטיפול.

מהן ההשלכות של דיכאון עמיד?

השלכות דיכאון עמיד מורגשות בכל תחומי החיים, ממצב נפשי-פסיכיאטרי, דרך כל הקשת הרגשית והתפקודית של האדם. הדיכאון העמיד גורם לסבל נפשי רב.

  • השפעות בתחום הפסיכיאטרי: ההשפעות הפסיכיאטריות של דיכאון עמיד הן רבות ומשתנות לפי חומרת הדיכאון ומשכו. כאשר הדיכאון הוא ממושך וחמור, הסבל הנפשי והפגיעה התפקודית הן מקסימליות. תחומי חיים חשובים כמו הנאה, שינה, אכילה, יחסי מין, קרבה לאנשים, יצירתיות, זיכרון וחדות מנטלית, כולם מושפעים לרעה עקב דיכאון. מחשבות אובדניות, מעשים אובדניים, אובדנות ופגיעות עצמיות שכיחות יותר אצל הסובלים מדיכאון עמיד.
  • השפעה רגשית: חולים עם דיכאון עמיד מדברים רבות על הסבל הפסיכולוגי שהם חשים. מחקרים מציינים מושג של "כאב נפשי עז", מושג מאוד שכיח בדיכאון עמיד. הטווח הרגשי של אדם שנמצא בדיכאון עמיד מצטמצם ומורגש על ידי המטופלים וסביבתם. דברים כמו לצחוק, לאהוב ולפעמים אפילו לבכות, הופכים לנדירים אצל האדם הסובל מדיכאון עמיד. עם שיפור הדיכאון הרגשות חוזרים לנורמה.
  • פגיעה תפקודית: אדם הסובל מדיכאון עמיד מתקשה בכל תחומי החיים. לעיתים קרובות הוא מפסיק לעבוד ולא יכול לאגור כוח לחפש עבודה חדשה. אובדן פרנסה יכול לפגוע אנושות ביכולת הכלכלית של האדם ומשפחתו. ילדים או הורים מרגישים את חוסר החיבור של המטופל וההשקעה בו דורשת מאמץ רב.
  • איכות חיים: מהתיאור של הנקודות הקודמות אפשר להבין שמדדי איכות החיים מאוד נפגעים במצבים של דיכאון קשה ובמיוחד בדיכאון עמיד לטיפול. נישואים יכולים לא להחזיק מעמד - יש לא מעט זוגות שנפרדים בגלל העומס הרגשי הרב הנובע מהדיכאון.

יש לומר שטיפול מוצלח בדיכאון העמיד מוביל לשינויים דרסטיים בסימפטומים ובתפיסת החיים של אנשים הסובלים ממנו. לא מעט פעמים אני שומע ממטופליי ומשפחותיהם על השינוי המהותי שחל במטופל בעקבות השיפור הקליני. יש לקוות שעם התפתחות המדע בפסיכיאטריה נוכל לעזור ליותר מטופלים לחזור למצבם התקין.

דרכי טיפול בדיכאון עמיד

קיימות שיטות רבות לטיפול בדיכאון עמיד. מומלץ לפנות לפסיכיאטר מומחה לטיפול בדיכאון עמיד מאחר והשיטות לטיפול הולכות ומתרבות ויש צורך במומחיות בתחום.

האפשרויות לטיפול בדיכאון עמיד הן רבות ומתבססות על מסלולי טיפול שונים, ואלו הן:

מסלול תרופתי:

  • שילובים של נוגדי דיכאון עם תרופות נוספות: הפסיכיאטר המומחה ישלב בין תרופות מקבוצת שונות כמו חוסמי הקליטה החוזרת של סרוטונין (SSRI), חוסמי הקליטה החוזרת של סרוטונין ונוראפינפרין (SNRI), תרופות טריציקליות, מירו, וולבוטרין, ברינטליקס, חוסמי MAO וקבוצות אחרות.
  • אוגמנטציה של טיפול נוגד דיכאון:
    - שילובים של נוגדי פסיכוזה-תרופות החוסמות קולטני דופמין- עם נוגדי דיכאון. שילוב של תרופות נוגדות פסיכוזה עם תרופות נוגדות דיכאון מאוד מקובל במצב של דיכאון עמיד לטיפול.
    - תרופות נוספות: ניתן לחזק את הפעילות של תרופות נוגדות דיכאון עם תרופות נוספות, ביניהן ליתיום, הורמון של בלוטת התריס, סיפרול וממוקס. אפשר לקרוא על תרופות אלו במאמר על טיפול בדיכאון שנמצא באתר.

מסלול פסיכותרפי:

טיפול בשיחות פסיכותרפיה מאוד יכול לסייע להקטנת החרדה, הפחד מהעתיד וההפרעה התפקודית בדיכאון עמיד. מטופלים ומשפחותיהם מגיבים טוב לגישה אנושית ותומכת בזמנים הלא קלים שעוברים. הגישות הנפוצות הן:

  • CBT: קושרת בין מחשבות ורגשות ומנסה לפתח סדר יום עבור המטופל
  • גישות משולבות: כמו טיפול דינמי, דמיון מודרך, מיינדפולנס, ועוד

טיפולים מתקדמים בדיכאון עמיד:

במהלך 20 השנים האחרונות מתפתחות שיטות טיפול המשפיעות ישירות על תפקוד המוח והן מבוססות על אבחון בעזרת הדמיה מוחית (MRI תפקודי) ומדידה של הגלים החשמליים של המוח (EEG). חלק מהשיטות (גרייה בעזרת גלי אולטרסאונד, גרייה בעזרת קרני אור, גרייה בעזרת קרני לייזר ופוטו ביומודולציה) עדיין לא אושרו לשימוש קליני שוטף. לעומת זאת, טיפול בגרייה מגנטית (TMS ו TBS), טיפול בגרייה חשמלית עדינה (tDCS), טיפול בעירויי קטמין, במשאף אסקטמין וטיפול ב ECT אושרו על ידי משרד הבריאות בישראל ונמצאים בשימוש שוטף במקרים של דיכאון עמיד.

  • תרופות חדשות: בשנים האחרונות נכנסו לשוק תרופות הפועלות על קולטנים נוספים במוח, במיוחד על קולטנים של חומר בשם גלוטמט (GLUTAMATE). התרופות בשם KETAMINE הניתנת בעירוי, ו ESKETAMINE הניתנת דרך משאף מקובלות בטיפול של דיכאון עמיד. שתי תרופות אלו בעלות השפעה דיסוציאטיבית (משנה תודעה) ונמצאות היום בשימוש נרחב. תרופה בשם ,AUVELITY הניתנת ככדור, פועלת על קולטני גלוטמט בצורה דומה לקטמין ואסקטמין. תרופה זאת אינה משווקת בישראל, ניתן להשיג אותה (בעלות גבוה) דרך הזמנה מחו"ל. לאחרונה פורסם מאמר מקיף המשווה בין טיפול בעירוי קטמין וטיפול ECT בחולים עם דיכאון עמיד. מחקר זה הראה יעילות גדולה יותר של הטיפול בקטמין במטופלים לא מאושפזים עם דיכאון עמיד. מחקר זה פורץ דרך ונותן מסלול טיפולי נוסף לחולים הסובלים מדיכאון עמיד לטיפול.
  • טיפול בנזעי חשמל (ECT): טיפול ב ECT מקובל כטיפול במצבים של דיכאון עמיד. טיפול בנזעי חשמל נחשב ליעיל יותר בדיכאון עמיד. סיכויי ההצלחה של הטיפול גבוהים וניתן לבצע טיפול מניעתי לפרקי זמן שונים.

  • טיפול בגרייה חשמלית עדינה (tDCS ו tACS): שיטות אלו נחשבות לעדינות יותר ואף ניתנות לביצוע בבית המטופל. הן נבדקו במיוחד בדיכאון רגיל ופחות בדיכאון עמיד לטיפול. הן שיטות עם מעט תופעות לוואי וקלות ליישום, לכן יש סיכוי שיכנסו לטיפול השוטף של דיכאון עמיד.

  • טיפול בגרייה מגנטית (TBS ו TMS): כבר מעל עשור שטיפולים בעזרת גרייה מגנטית אושרו על ידי ה FDA בארה"ב ועל ידי משרד הבריאות בישראל כטיפול בדיכאון עמיד. סיכויי הצלחה הן בסביבות 50-60% במיוחד כאשר הטיפול משולב עם טיפול תרופתי אנטי דיכאוני.

עבודה מחקרית שפורסמה לאחרונה השוותה בין מטופלים עם דיכאון עמיד במספר טיפולים:

  • החלפת התרופה לתרופה נוגדת דיכאון אחרת
  • אוגמנטציה עם ליתיום
  • תגובה החוסמת קולטני דופמין (אנטי פסיכוטית)
  • טיפול בגרייה מגנטית (TMS) לאזור הקדמי השמאלי של המוח.

ממצאי המחקר הראו בצורה ברורה שהטיפול בגרייה מגנטית (TMS) יעיל יותר מאשר החלפה או אוגמנטציה של תרופות. ה TMS היה יעיל יותר במטופלים שסבלו מתופעות של חרדה ושל חוסר הנאה (אנהדוניה).

הגישה של פרופסור גרינהאוס לטיפול בדיכאון עמיד לטיפול

פרופסור גרינהאוס מוכר כמומחה בעל שם עולמי בטיפול של דיכאון עמיד. הגישה האישית שלו למטופל מתחילה כבר מההגדרה של המילה דיכאון עמיד. מטופלים רבים מדווחים שהביטוי "דיכאון עמיד" מגביר את תחושות הייאוש וחוסר התקווה שהם חשים. לכן, פרופסור גרינהאוס מעדיף להתייחס למצב קליני זה כ"דיכאון שטרם הגיב לטיפול". על ידי שינוי בהגדרה הוא מנסה להעביר מסר של תקווה למטופלים באומרו "שלא כלו הדרכים לטיפול בדיכאון שלך".

השיטה של פרופסור גרינהאוס כוללת אבחון קליני מדויק, לקיחת היסטוריה טיפולית מדוקדקת ומתן טיפולים מתאימים וחדשניים. בעזרת בירור גופני הוא מדייק את האבחנה וממפה מקרים עם דיכאון עמיד שגוי. פרופסור גרינהאוס מכליל בעבודה האבחונית דיווח של בני משפחה על מצב המטופל.

הוא מציין בפני מטופליו את החשיבות להשאר במעקב צמוד איתו ולדווח על התקדמות הטיפול או על תופעות לוואי של הטיפול. דרך הודעות מייל, ווטסאפ או טלפון הוא נגיש למטופלים. פרופסור גרינהאוס תומך ברעיון של רפואה אלקטרונית ומקיים באופן שוטף שיחות עם מטופלים בעזרת מחשב. פרופסור גרינהאוס הוא בין מייסדי הטיפול בנוירו מודולציה בישראל. ניסיונו בטיפול ECT, טיפול בגרייה מגנטית וטיפול בעירויי קטמין הוא רב. הוא מתאים את המלצותיו באופן אישי לפי מצב המטופלים.

פרופסור גרינהאוס מסביר למטופליו את עמדתו בשאלה של דיכאון עמיד לטיפול. לדבריו לא מדובר במצבים של דיכאון עמיד אלא במצבים של דיכאון שטרם הגיב לטיפול. עם סבלנות ומקצועיות ניתן למצוא טיפולים מתאימים שיעזרו למטופלים להתגבר על הסבל הנפשי העז של הדיכאון שטרם הגיב לטיפול.

ספרות:

  1. The Potential of Polygenic Risk Scores to Predict Antidepressant Treatment Response in Major Depression: A Systematic Review. Journal of Affective Disorders 2022. Journal of Affective Disorders 2022
  2. Novel drug developmental strategies for treatment-resistant depression
    British Jourמal of Pharmacology 2021
  3. New and emerging treatments for major depressive disorder. British Medical Journal 2024
  4. Kaplan and Sadock Synopsis of Psychiatry 12th edition 2022
  5. rTMS as a Next Step in Antidepressant Nonresponders: A Randomized Comparison With Current Antidepressant Treatment Approaches. American Journal of Psychiatry 2024

אסיוול

אסיוול - Assival

כותב המאמר: פרופסור לאון גרינהאוס

התרופה אסיוול המוכרת גם בשם ווליום או דיאזפם מכילה את החומר הפעיל דיאזפם (diazepam). התרופה אושרה לשימוש בחו"ל בתחילה שנות ה-60 של המאה הקודמת. התרופה כבר לא בפטנט לכן נמכרת בשמות שונים. במאמר זה אתייחס לאסיוול והתוכן מתאים לכל התרופות המכילות את החומר דיאזפם.

המאמר מיועד לתת רקע על השימוש הקליני ואינו תחליף להתייעצות מקיפה עם הרופא המטפל או לקריאת העלון למטופל שמצורף לתרופה.

לאיזה משפחה משתייכים אסיוול ומהו מנגנון הפעולה של התרופה?

משתייכת לקבוצת תרופות בשם בנזודיאזפינים (benzodiazepines). זאת הקבוצה הראשונה של תרופות הרגעה שאושרה לשוק העולמי. תרופות נוספות בקבוצה כוללות קלונקס (clonex), לוריוון (lorivan), ואבן (vaben) וטרנקסל (tranxal).

מנגנון הפעולה המרכזי של התרופה הוא השפעה על קולטני גאבה-א (gaba-a ) במערכת העצבים המרכזית. השפעה זאת מגדילה את הפעילות של תעלות הכלור, מגדילה את כמות הכלור בתוך תאי העצב וכך מקטינה את הפעילות של תאי העצב. השפעה זאת מסבירה את הפעילות הקלינית של התרופה וגם את תופעות הלוואי שלה.

מה הם השימושים הקליניים של אסיוול?

לתרופה 4 שימושים מרכזיים:

  • כתרופת הרגעה.
  • כתרופה המשרה שינה.
  • כתרופה נגד התכווצות שרירים.
  • כתרופה נוגדת פרכוסים.

שימושים נוספים של התרופה כוללים:

  • טיפול של אקטיזיה או דיסטוניה שהן תופעות לוואי של תרופות נוגדות פסיכוזה.
  • להרגעה של מצבי אי- שקט הקשורים למשברים פסיכוטיים.
  • טיפול בקטטוניה.
  • טיפול נקודתי במצבים של חרדה חברתית.
  • כהרגעה עקב תגובה נפשית לאירועים סביבתיים.
  • מניעת תופעות קליניות של הפסקת שימוש באלכוהול.

איך משתמשים באסיוול?

ההשפעות מופיעות כמעט באופן מיידי ומתחילות כבר מהמינון הראשון של התרופה. התאמת המינון יעשה באופן הדרגתי.

  • מומלץ ליטול את התרופה בהשגחה של רופא.
  • התרופה מופיע בטבליות של 2, 5 ו 10 מ"ג ובאמפולות להזרקה.
  • המינון הטיפולי משתנה ונע בין 2 מ"ג ליום עד 30 מ"ג ליום במצבים של חרדה קיצונית.
  • נוטלים את התרופה בכל שעה של היום לרוב בחלוקה של בוקר ולפני השינה.
  • משך ההשפעה הוא עד 24 שעות לכן ניתן ליטול פעם ביום.
  • קיימת העדפה ברורה ליטול אסיוול לפרקי זמן קצרים, לא יותר מחודשיים, כדי למנוע אובדן פעילות פרמקולוגית, התרגלות לתרופה או התמכרות לתרופה. מטופלים מסוימים עשויים להזדקק לתרופה לפרקי זמן ארוכים יותר.
  • על ידי זריקה נספג טוב יותר, אם התרופה ניתנת דרך הוריד. עדיף לא להזריק לשריר. עקב ספיגה לא רציפה.
  • אסור להפסיק את השימוש באופן פתאומי. הפסקה פתאומית עשויה להוביל לתופעות קליניות לא נעימות ומסוכנות. (ראה "הפסקת טיפול באסיוול").

תופעות הלוואי של אסיוול?

  1. עייפות יתר או הרגעת יתר -. אסיוול הינה תרופה המשפיעה מעל 24 שעות ולכן השפעתו יכולה לגרום לתופעות אלו במהלך היום.
  2. קיימת רגישות אישית לתופעות של הרגעת יתר או עייפות יתר. הרגישות של המטופלים משתנה לכן יש צורך במציאת מינון אישי של התרופה.
  3. שימוש במינונים גבוהים יותר יכול לגרום להפרעות בזיכרון, לאיטיות בחשיבה, לירידה בחדות הקוגניטיבית, לדיבור לא ברור, לשינויים ביציבות הגוף ולנפילות.
  4. מטופלים עם פגיעה מוחית או בגיל השלישי יכולים לפתח תגובה הפוכה לתרופה ולהגיב עם אי שקט או תוקפנות לטיפול.
  5. לקיחה של מינונים גבוהים יכול לגרום לקשיי יציבות, דיבור לא ברור ובלבול קוגניטיבי.
  6. מטופלים רגישים יכולים לסבול מרעד בידיים, הליכחה לא יציבה עד נפילות.
  7. שינויים בתפקוד המיני עם השפעות על כל השלבים של המעגל המיני (חשק מיני, זקפה, הפרשות בנרתיק, אורגזמה והנאה) בסבירות נמוכה.
  8. הופעת סימפטומים של דיכאון במקרים נדירים.
  9. מטופלים בגיל השלישי רגישים יותר לתופעות לוואי -. נפילות, שברים, בלבול קוגניטיבי וחוסר התמצאות עלולים להופיע גם במינונים טיפוליים של התרופה. בחולים מבוגרים עדיף להשתמש בתרופה מקבוצת הבנזודיאזפינים עם טווח פעילות קצר יותר מאשר זו של אסיוול.
  10. במטופלים עם פגיעה בתפקוד הכבד או של הכליות יש להתאים כלפי מטה את מינון התרופה .

מהן התופעות של הפסקה פתאומית?

לא מומלץ להפסיק באופן פתאומי את התרופה. הפסקה פתאומית יכולה להוביל לתופעות פיזיות ונפשיות מטרידות ולא נעימות. הסימפטומים של הפסקה פתאומית מופיעים כ- 24-72 שעות אחרי ההפסקה הפתאומית. כל הפסקה של התרופות, במיוחד אם נלקחו זמן רב, חייבת להיעשות באופן הדרגתי.

מומלץ להוריד את המינון של אסיוול כ-10% מהמינון פעם בשבוע עד הפסקה. לדוגמא, אם האדם נטל 30 מ"ג ליום, יש להוריד ב 2.5 מ"ג (חצי כדור של 5 מ"ג) פעם בשבוע עד הפסקה.

התופעות השכיחות של הפסקת התרופה כוללות חזרה של הסימפטומים עבורם נטל המטופל את התרופה. לכן עלייה בחרדה, קשיי שינה, וחזרה של תחושת תוקפנות יכולים לחזור עם הפסקת הטיפול.

תופעה מסוכנת יכולה להתרחש אם המטופל מפסיק באופן פתאומי את התרופה במיוחד אחרי שימוש ממושך. תופעה זו הינה פרכוס של מערכת העצבים המרכזית. הופעת פרכוס מסוכן לחולה ולסובבים אותו (לדוגמא, במקרה של הופעת פרכוס בזמן נהיגה).

האם אסיוול גורם להופעה או החמרה של מחשבות אובדניות ולמעשים אובדניים?

בשונה לתרופות נוגדות דיכאון, הוא לא גורם להחמרה או הופעה של מחשבות אובדניות או מעשים אובדניים. לעיתים רחוקות מטופל יכול לדווח על הופעת סימפטומים של דיכאון שלא נוכחו לפני נטילת התרופה. במקרים אלו יש להפסיק בהדרגה ולחזור על הבדיקה הקלינית אחרי הפסקת התרופה.

האם אסיוול גורם להתרגלות או להתמכרות?

השימוש הנקודתי בצורה של שימוש לפי הצורך (מדי פעם) של התרופה אינו גורם להתרגלות או להתמכרות.

התרגלות לאסיוול מופיעה בכל מצב שהאדם משתמש בתרופה לתקופה העולה על 4 שבועות. התרגלות לתרופה אינה תופעה חריגה או שלילית, היא חלק רגיל מהטיפול עם התרופה. מתמודדים עם התופעה על ידי הורדה הדרגתית של המינון. לאחר התייעצות עם הרופא, לרוב הירידה מתבצעת על ידי הורדה של 10% מהמינון עד להפסקה של התרופה. דרך זאת מאפשרת הפסקת הטיפול ללא סימני גמילה. יש לקחת בחשבון שסימנים קליניים, כמו הפרעות שינה או תסמינים של חרדה, יכולים לחזור בלי קשר להפסקת הטיפול.

התמכרות לתרופה מופיעה כאשר המטופל עושה שימוש לא נכון של התכשיר, ומעלה את המינון לרמות גבוהות מאוד. יש מצבים בהם המטופל צורך מעל 100 מ"ג ליום. לעיתים קרובות ההתמכרות כוללת מספר תרופות בו זמנית ויתכן גם לאלכוהול. התמכרויות מורכבות חייבות טיפול מוסדי במרכזי גמילה, בבתים מאזנים לגמילה או במחלקות לתחלואה כפולה בבתי חולים.

מרכיב מרכזי בגמילה מאסיוול הוא הרצון של המטופל להיגמל. מטופל שנוטל במינון גבוה לא טיפולי יכול לעבור גמילה ללא אשפוז כאשר הוא שומר על הכללים של הורדת המינון ב 10% פעם בשבוע עד ההפסקה. בתקופת הגמילה וגם בהמשך, המטופל זקוק לטיפול פסיכותרפי תומך. טיפול זה יכול לחזק את הרצון של המטופל להיגמל וגם להבין את הסיבות הפסיכולוגיות שהובילו אותו להתמכרות.

לעיתים מטופלים מגזימים במינון הטיפולי עקב תופעות קליניות פסיכיאטריות או אחרות נלוות. לכן על הפסיכיאטר לבצע הערכה קלינית רחבה כדי לעמוד על נסיבות ההתמכרות. עליו לאבחן את הנסיבות הרפואיות, כמו כאב כרוני או הפרעות שינה קשות, שנמצאות בבסיס ההתמכרות.

האם אסיוול מגביל את היכולת התפקודית של המטופל?

השימוש לא מגביל את התפקוד של המטופל, הוא מסייע בשיפור הכללי של המטופל. במקרים של שימוש יתר של התרופה ניתן לצפות לתופעות של הרגעת יתר (חוסר עניין, דחיית החלטות, חוסר בהירות מחשבתית) או שינת יתר.

מה מרגיש המטופל כאשר אסיוול יעיל עבורו?

אין ספק שתופעות כמו שינה טרופה, חרדה עוצמתית, או תוקפנות פוגעות בתפקוד של המטופל. השפעה חיובית של אסיוול יוביל לשיפור ביכולת ההתמודדות ותפקוד של המטופל בכל הרמות. הסבלנות כלפי אחרים משתפרת ותפקוד נעשה יציב וטוב יותר. היתרון של אסיוול, בכך שהשפעתו מופיעה תוך מספר ימים.

מהן האינטראקציות הבין תרופתיות?

  1. שילוב עם תרופות אחרות בעלות השפעות דומות על המוח (תרופות הרגעה, תרופות נוגדות דיכאון, תרופות נוגדות פסיכוזה, תרופות נוגדות אפילפסיה או מייצבי מצב הרוח) יכול להגביר את ההשפעות (על השינה, ההרגעה, התפקוד קוגניטיבי ועוד).
  2. שילוב עם קטמין: קטמין הינו חומר הרדמה הנמצא יעיל בטיפול של דיכאון עמיד. שילוב של אסיוול בזמן טיפול בקטמין יכול להקטין את השפעת התרופה.
  3. תרופות המעכבות פירוק אסיוול על ידי הכבד (,SSRIs, SNRIs, תרופות לטיפול בפטרת) מגדילות את ההשפעה של התרופה.
  4. אלכוהול ואסיוול מחזקות זה את זה לכן רצוי לא לשלב שתייה אלכוהול עם לקיחת אסיוול. השימוש המשותף עם אלכוהול יכול להוביל לעלייה בתאונות דרכים או נפילות.

שימוש אסיוול בהריון והנקה

ההמלצות לגבי השימוש בזמן הריון עוברות שינוי בשנים האחרונות. מומלץ להתייעץ עם מרכזים לייעוץ תרופתי בזמן הריון בכל מקרה של שימוש בתרופות אלו בזמן הריון.

עד לאחרונה אסיוול נחשבה לתרופה אסורה בזמן הריון במיוחד בטרימסטר הראשון. התרופה עוברת את השלייה וחודרת לתוך העובר. לקראת הלידה התרופה יכולה להקטין את תגובתיות התינוק, כולל קשיים בנשימה ובהנקה. יש לשקול הורדה הדרגתית במינון לקראת הלידה.

ישנה חדירה לחלב אם בריכוזים (מעל 13% של הרמה בדם של האם) העלולים לגרום להשפעות לא רצויות על ערנות, הנקה ותגובתיות מוטוריות של העובר.

האם אסיוול גורם לעלייה במשקל?

עלייה במשקל היא לא תופעה שמופיעה עם התרופה.

לסיכום

השימוש באסיוול כטיפול בתסמינים של חרדה, של אינסומניה, של כאבים בשרירים או בסיוע לטיפול במחלת האפילפסיה, מקובל ויעיל. תרופה זאת נכנסה לשוק העולמי לפני יותר מ 50 שנה ועדיין בשימוש קליני נרחב. יש להיזהר מתופעות של התרגלות והתמכרות לתרופה.

אנאפרניל - מרוניל

אנאפרניל - מרוניל

כותב המאמר: פרופסור לאון גרינהאוס

התרופה אנאפרניל הנמכרת גם בשם מרוניל (באנגלית Anafranil או Maronil) מכילה את החומר הפעיל קלומיפרמין (clomipramine). התרופה מאוד וותיקה אושרה לשימוש בחו"ל בתחילה שנות ה 70 של המאה הקודמת.

כתבה זאת מיועדת לתת רקע על השימוש הקליני של אנאפרניל. מאמר זה אינו תחליף להתייעצות מקיפה עם הרופא המטפל או לקריאת עלון למטופל שמופיע עם תרופה.

משפחה שאליה משתייך אנאפרניל ומהו מנגנון הפעולה של התרופה?

משתייך לקבוצת תרופות בשם "טריציקליים". זאת הקבוצה הראשונה של תרופות נגד דיכאון יעילות שנכנסו לשוק. תרופות נוספות בקבוצה זאת כוללות אלטרול (ELATROL), דפרקסן (DEPREXAN), נורטילין (NORTYLIN) וג'ילקס (GILEX).

מנגנון הפעולה של התרופה רחב. התרופה משפיעה בו זמנית על מספר סוגי קולטנים במוח וגם בחלקים אחרים של הגוף. אנאפרניל מעכבת את הפעילות של קולטני סרוטונין, נוראפינפרין, אצטילכולין והיסטמין. ההשפעה המגוונת על קולטנים שונים מסבירה את הפעילות של התרופה במצבים הקליניים השונים אך גם את הפרופיל הרחב של תופעות הלוואי הנלוות לתרופה.

מה הם השימושים הקליניים של אנאפרניל?

התרופה יעילה במצבים קליניים של דיכאון, של OCD ושל הפרעת פאניקה. היא נחשבת למאוד יעילה קלינית אך כפי שנראה בהמשך, פרופיל תופעות הלוואי שלה רחב. לכן התרופה נשמרת למצבים אשר לא הגיבו מספיק טוב לטיפול הראשוני.

השימושים הקליניים המקובלים כוללים:

  • דיכאון מג’ורי פעיל, לרוב בדיכאון שטרם הגיב לטיפול התרופתי (דיכאון עמיד)
  • מניעת גלים חוזרים של דיכאון.
  • גלים של דיכאון לסובלים ממאניה דפרסיה.
  • מצבי דיכאון ממושכים (PERSISTENT DEPRESSIVE DISORDER)
  • תסמונת טורדנית כפייתית-OCD.
  • הפרעת פאניקה עם או בלי אגורפוביה.
  • חרדה חברתית.
  • הפרעת חרדה מוכללת.
  • מצבים של דיכאון קליני שמלווה הפרעה פוסט טראומטית, OCD או הפרעת פאניקה.

איך משתמשים באנאפרניל?

  • מומלץ ליטול את התרופה בהשגחה של רופא.
  • התרופה ניתנת בטבליות דרך הפה פעם ביום בדרך כלל בשעות הבוקר. אם התרופה גורמת לישנוניות אפשר ליטול לפני השינה.
  • מומלץ להעלות מינון באופן הדרגתית. מתחילים ב 25 מג' וכל 5-7 ימים מעלים ב 25 מג'.
  • במצבים של הפרעות פאניקה מומלץ להתחיל במינון נמוך יותר ולעלות בצורה הדרגתית יותר.
  • התרופה מגיעה בטבליות של 25 ושל 75 מג'. (השיווק של טבליות 10 מג' הוסק בישראל)

המינונים של התרופה משתנים לפי האבחנה הקלינית והסיבולת המטופל לתרופה:

  • בדיכאון קליני עמיד לטיפול המינונים הם בין 75-300 מג' ליום.
  • בתסמונת OCD המינונים מגיעים ל 250-300 מג' ליום.
  • במצבי חרדה (חרדה כללית מוכללת והפרעת פניקה) מינונים עד 75-100 מג' ליום.

ההשפעה הטיפולית של התרופה מורגשת בהדרגה תוך 2-4 שבועות אחרי תחילת הטיפול.
ההשפעה המקסימלית של התרופה מורגשת כ 4-8 שבועות אחרי תחילת הטיפול.
לרוב, יש להמשיך בטיפול בין 4-6 חודשים אחרי ההבראה. במקרים רבים הטיפול התרופתי נמשך תקופות ארוכות יותר, לעיתים שנים.

מומלץ להפסיק את הטיפול אחרי התייעצות עם רופא ובצורה מאוד הדרגתית.
יש לדווח לרופא המטפל במידה ומופיעות תופעות לוואי.
יש למסור לרופא המטפל רשימת תרופות נוספות שהאדם נוטל. כל ניתן לבדוק אינטראקציות בין תרופתיות.

חשוב לבצע מעקב רפואי ובדיקות דם כלליות אחרי תחילת הטיפול. המלצה זו חשובה במיוחד בגיל הגריאטרי עקב אפשרות ירידת רמת המלחים בדם.
מומלץ ליטול את הטיפול באופן סדיר מדי יום. אם מנה אחת נשכחת אין צורך להכפיל מינון למחרת.
לא מומלץ ליטול את התרופה ביחד עם אלכוהול או סמים

השימוש של אנאפרניל עם תרופות החוסמות את האנזים MAO אסור בהחלט. במקרים מיוחדים יכול הרופא המטפל להוסיף אנאפרניל לטיפול הקיים עם MAO.

יש להמתין 14 יום מהפסקת האנפרניל והתחלת טיפול עם תרופה מקבוצת ה MAOI.

מהן תופעות הלוואי של אנאפרניל?

עלייה הדרגתית במינון יכולה להקל על הופעת תופעות הלוואי. תופעות הלוואי נוטות להיחלש עם השימוש ולהיות נסבלות יותר. במאמר זה אני מתייחס לתופעות הלוואי השכיחות של התרופה. להבנה רחבה יותר יש לקרוא את העלון למטופל המצורף לתרופה.

ראשית אציין את תופעות הלוואי השכיחות (המופיעות מעל 10% המטופלים) של אנאפרניל:

  • קשיים בראייה כמו ראייה מטושטשת, קושי להסתגל לראיית מרחקים, יובש ברירית העיניים.
  • בחילות, הקאות, יובש בפה או עצירות
  • סחרחורת, רעד או כאבי ראש
  • קפיצות שרירים בגפיים
  • צורך במתן שתן בלילות או עיכוב בהתחלת מתן שתן
  • קשיים בתפקוד המיני
  • הזעת יתר
  • דופק מהיר

תופעות לוואי לפי מערכות גופניות השונות:

  • במערכת העצבים המרכזית: ניתן לצפות בתופעות לוואי מנוגדות, מצד אחד עייפות וישנוניות ומצד שני אי שקט ואגיטציה. בנוסף' הפרעות שינה, רעד קל, קפיצות של השרירים,החמרת פרכוסים בחולים עם אפילפסיה.
  • שינויים בלחץ הדם. ירידות לחץ דם אורטוסטי (מעבר משכיבה לעמידה) יכולים להשפיע על איכות החיים ועל יכולת נהיגה. במיקרים קיצוניים האדם יכול להתעלף עקב נפילת לחץ דם בזמן עמידה.
  • הפרעות בקצב הלב. מטופלים יכולים להתלונן על קצב לב מהיר במנוחה או בזמן פעילות פיזית
  • שינויים בקרישיות הדם עקב הפעילות על סרוטונין בטסיות הדם. כתוצאה יכול לגרום לדימומים במקומות שונים בגוף ובמיוחד במערכת העיכול.
  • הורדה של רמת הנתרן בגוף. תופעה זאת שכיחה יותר אצל מטופלים בגיל השלישי. חשוב לבצע מעקב בדיקות דם כלליות.
  • תופעות במערכת העיכול שכיחות, במיוחד יובש בפה ועצירות.
  • הגברת לחץ תוך עיני (גלאוקומה)
  • עצירת שתן
  • הזעות
  • החמרה של דיכאון והופעת מחשבות אובדניות. לא ברור האם זאת תופעת לוואי או שינוי במהלך המחלה הבסיסית של דיכאון. על מטופלים לדווח למטפל מיידית אם קיימת החמרה במחשבות אובדניות.
  • טשטוש ראייה ויובש בעיניים.
  • מטופלים בגיל השלישי יכולים לדווח על בלבול קוגניטיבי.
  • הפרעה בתפקודי כבד. שינויים בתפקודי הכבד. לכן יש לבצע בדיקות דם מעקב כחודש לאחר תחילת הטיפול ופעם בחצי שנה.
  • עלייה במשקל.
  • תופעה של רגישות לחשיפה לשמש. מומלץ לא לשהות בשמש בשעות של חום גבוה ולהשתמש באמצעי הגנה פיזית על העור (חולצות שרוול ארוך וכובע) קרם הגנה עם מקדם הגנה גבוה.
  • בחולים המאובחנים כסובלים ממאניה דפרסיה שימוש באנאפרניל עם או בלי מייצב מצב רוח, יכול לגרום להופעת התקף מאניה או היפו-מאניה.
  • תופעות לוואי במטופלים בגיל הגריאטרי: ההשפעות האנטי כולינרגיות של תרופות אלו גורמות יותר לחסימה של קולטים כולינרגיים. כל התופעות שהוזכרו לעיל שכיחות יותר בגיל זה.
  • אזהרות:
    - נהיגה בזמן השימוש מותרת, אלא אם מופיעות הפרעות קוגניטיביות או ביציבות של הגוף. אזהרה זו חשובה במיוחד עבור מטופלים במקצועות רגישים כמו נהגי רכב ציבורי, נהגים ברכב כבד, מפעילי ציוד מכני כבד, נהגים עם רכב דו-גלגלי או קורקינטים.
    - שימוש יתר של אנאפרניל (OVERDOSE) מסכן חיים ויכול להוביל להפרעות קשות בקצב הלב או לפרכוסים. בכל מקרה של מינון יתר יש לפנות באופן מיידי לחדר מיון של בית חולים.

השפעת אנאפרניל על תפקוד מיני

התרופה שייכת לקבוצת התרופות הטריציקליות. תרופה זאת משפיעה על הרבה קולטנים במוח ולכן היא נמצאת בשימוש בטיפול של התסמונות שהזכרנו קודם. אנאפרניל נחשבת לתרופה מאוד יעילה אבל פרופיל תופעות הלוואי שלה, כולל השפעתה על התפקוד המיני, מגביל את השימוש בה. היא יכולה לגרום לאותם תופעות, באותה שכיחות, של תרופות SSRI אחרות. תופעות כמו חוסר חשק מיני, היעדר זיקפה או זיקפה לא עוצמתית, העדר ריגוש אצל האישה, היעדרות או החלשת האורגזמה הן תופעות שכיחות במיוחד במינונים גבוהים של התרופה.

במידה ותופעות לוואי בתפקוד המיני מופיעות מומלץ להמתין מספר שבועות, לעיתים קרובות תופעות לוואי אלו מתמתנות או חולפות במידה ולא חולפות יש לשקול צעדים דומים לאלו המוזכרים בכתבה על ציפרלקס.

איך מתמודדים עם תופעות לוואי של אנאפרניל?

תופעות לוואי של אנאפרניל שכיחות . לכן מאוד חשוב ליטול את התרופה לפי הנחיות הרופא ולעדכן את המטפל על תופעות שליליות של התרופה. יש לקחת בחשבון שתופעות הלוואי נוטות לחלוף או להיחלש עם מעבר הזמן.

מהן התופעות של הפסקה פתאומית של אנאפרניל?

לא מומלץ להפסיק באופן פתאומי את התרופה. הפסקה פתאומית יכולה להוביל לתופעות פיזיות ונפשיות מטרידות ולא נעימות. הסימפטומים של הפסקה פתאומית מופיעים כ- 24-72 שעות אחרי ההפסקה הפתאומית. כל הפסקה של התרופות, במיוחד אם נלקחו זמן רב, חייבת להיעשות באופן הדרגתי.

התופעות השכיחות אחרי הפסקה, במיוחד הפסקה פתאומית, הן תחושות פיזיות דומות לאלו של שפעת: חום, עייפות, הזעות, תחושה כללית לא טובה, כאבי שרירים, נזלת, שלשול, הפרעות שינה. במקרים קיצוניים אפשר לראות גם תגובות חרדה והיפו מניה (מצב רוח מרומם).

האם אנאפרניל גורם להופעה או החמרה של מחשבות אובדניות ולמעשים אובדניים?

בעלון למטופל רשומה אזהרה המציינת שתרופה זאת יכולה לגרום להופעה או החמרה של מחשבות אובדניות במיוחד אצל צעירים בני 18-25. אזהרה זאת נמצא בעלון למטופל של כל התרופות נוגדות דיכאון ולא רק באנאפרניל או מרנין. בעולם המקצועי קיים דיון נוקב סביב אותה אזהרה. המציאות הקלינית מראה שלמעשה תרופות אלו מקטינות את הסיכון האובדני והשימוש בתרופות אלו מונע במידה ניכרת התאבדויות.

האם אנאפרניל יכול לגרום לסינדרום סרוטונרגי?

תרופות הפועלות על קולטני סרוטונין עלולות להוביל להתפתחות של סינדרום סרוטונרגי. סינדרום זה הוא לא שכיח ומופיע כאשר נוטלים יותר מתרופה אחת המשפיעה על קולטני סרוטונין או כאשר נוטלים תרופה אחת במינון גבוה במיוחד. לדוגמא, נטילת אנאפרניל עם תרופות נוגדות כאב מסוג אופיאטיים או למשל נטילת שתי תרופות נוגדות דיכאון המשפיעות על קולטני סרוטונין.

התסמינים של סינדרום סרוטונרגי מתפתחים בהדרגה וכוללים החמרת סימפטומים של חרדה, דיכאון, מצבים של אי שקט, בלבול קוגניטיבי לרבות מצב של חוסר התמצאות, הזיות, דליריום ופרכוסים. במידה וסימפטומים אלו מופיעים יש לפנות לטיפול רפואי באופן מיידי.

האם אנאפרניל מגביל את היכולת התפקודית של המטופל?

לא מגביל את תפקוד המטופל. עם שיפור הדיכאון, הOCD או הפאניקה, התפקוד של המטופל משתפר בכל המובנים. חשוב לציין בפני המטופלים שהשיפור הקליני מופעי בין 2-4 שבועות מתחילת השימוש בתרופה והגעה למינון טיפולי.

מה מרגיש המטופל כאשר אנאפרניל מתחיל להשפיע?

המעבר ממצב של דיכאון, של OCD או של הפרעת פאניקה למצב רגיל הינו תהליך המתרחש בהדרגה. הסימנים הראשונים של שינוי הם חיצוניים, האדם מטפל בעצמו טוב יותר, אוכל וישן טוב יותר, ומתחיל להתייחס לסביבה. בהמשך האדם מרגיש הקלה בתחושות הפנימיות של דיכאון, חרדה או בעומס המחשבות המטרידות והפסימיות. כפי שצויין קודם השיפור הקליני מתרחש תוך 2-4 שבועות מהגעה למינון טיפולי. ההשפעה המקסימלית של התרופה מורגשת 4-12 שבועות אחרי תחילת הטיפול.

מהן האינטראקציות הבין תרופתיות של אנאפרניל?

האינטראקציות הרשומות בהמשך הם תמצית אינטראקציות של אנאפרניל. לרשימה מלאה יש לקרוא את העלון לצרכן המצורף לתרופה.

  • לא מומלץ ליטול עם תרופות אחרות המעכבות פעילות אנזימטית של הכבד. תרופות מקבוצת ה SSRIs או SNRIs מעכבות את הפירוק של אנאפרניל בכבד ומעלות את רמת התרופה בדם.
  • אינטראקציה עם תרופות המעכבות את הקליטה החוזרת של סרוטונין. תרופות כמו ציפרלקס (Cipralex) , פרוזאק, סרוקסט, פבוקסיל, סרטרלין, סימבלטה או וויאפקס, שפועלות על המערכת הסרוטונרגית, מגדילות את כמות הסרוטונין החופשי במוח. שימוש ביותר מתרופה אחת בו זמנית יכול להוביל להרעלת סרוטונין-סינדרום סרוטונרגי. סינדרום זה יכול להוביל למצב מסכן חיים.
  • שימוש מקביל של אנאפרניל עם תרופות משתנות יכול להחמיר את הנטייה לאובדן מלחים.
  • שילוב עם תרופה בשם נרדיל (Nardil) אסור. זאת אינטראקציה מסוכנת עקב הגברה פתולוגית של פעילות סרוטונין במוח. יש להפסיק אנאפרניל שבועיים לפני מתן נרדיל.
  • שילוב של תרופות נגד לחץ דם או תרופות להפרעות קצב הלב יכול להוביל להגדלת או הקטנת השפעת תרופות אלו.
  • שילוב של אלכוהול עם התרופה יכול להגדיל את השפעת האלכוהול. לא מומלץ לשתות אלכוהול בזמן נטילת אנאפרניל.
  • תרופות עם השפעה אנטיכולינרגית (כמו דקינט, תרופות לטיפול בבעיות פרוסטטה) יכולות להחמיר תופעות אנטיכולינרגיות של אנאפרניל.
  • תרופות לטיפול בפטרת יכולות להגדיל רמות בדם של אנאפרניל.
  • יכול להגדיל השפעת תרופות המשפיעות על ההולכה העצבית בלב. מומלץ לבצע בדיקת ECG אחרי התחלת השימוש.
  • מעכב את הפירוק של מדללי דם, לכן יש לבדוק את האינטראקציה בין תרופות אלו.

שימוש באנאפרניל בהריון והנקה

תקופת ההריון וההנקה הן תקופות רוויות סטרס וגם שמחה. דיכאון בזמנים אלו הינו תופעה נפוצה.
נשים ומטפלים מתמודדים עם השאלה של מתן טיפול תרופתי נוגד דיכאון וחרדה בתקופות אלו. הדילמה היא האם לקחת טיפול תרופתי שעלול לסכן את העובר או ליטול תרופות שיאזנו את דיכאון האם?

  • התרופה מקבוצת סיכון C. קבוצת סיכון זאת אומרת שבעת הניסויים, בחיות מעבדה אבל לא בבני אדם, נצפו מומים בזמן מתן תרופות אלו. עדיף לא לקחת בטרימסטר הראשון של ההריון.
  • התרופה עוברת לחלב אם. ההנקה אסורה בזמן שימוש בתרופה זאת.
  • לקראת סוף ההריון יש לשקול הקטנת המינון כדי למנוע הופעת תסמיני גמילה אצל העובר. תסמונת הגמילה, במידה והיא מופיעה, קלה בדרך כלל. אחרי הלידה ניתן לחזור למינון הטיפולי של התרופה.

האם אנאפרניל גורם לעלייה במשקל?

עלייה במשקל הינה תופעה מוכרת בזמן השימוש. על המטופלים בתרופות אלו לשמור על דיאטה רגילה ולעדכן את הרופא המטפל במידה ויש הגדלה בתיאבון או עלייה במשקל.

סיכום

השימוש באנאפרניל כטיפול בדיכאון, תסמונת טורדנית כפייתית ותסמונת של הפרעת פאניקה עם או בלי אגורפוביה, מקובל ויעיל. תרופות אלו נכנסו לשוק העולמי לפני יותר מ 50 שנה ועדיין בשימוש קליני במיוחד במצבים עמידים לטיפול ראשוני אחר. פרופיל תופעות הלוואי מקשה על מתן ראשוני של התרופה.

דיכאון תסמינים פיזיים

דיכאון תסמינים פיזיים

כותב המאמר: פרופסור לאון גרינהאוס

דיכאון הוא מצב נפשי מורכב שיכול להתבטא בדרכים שונות, כולל תסמינים גופניים. בעוד שאנו נוהגים לקשר דיכאון בעיקר לסימפטומים רגשיים, לתחושות של עצב, חוסר תקווה וחוסר עניין בפעילויות, יש לו גם השפעה משמעותית על הרווחה הפיזית והנפשית של האדם. במחקרים רבים שמעריכים מטופלים עם דיכאון מתקבלת תמונה ברורה שמעל 60% מהמטופלים מדווחים על סימפטומים פיזיים שונים בזמן דיכאון. אותם מטופלים מדווחים על ירידה משמעותית בתסמינים פיזיים עם שיפור התופעה.

בין התסמינים הפיזיים כלולים: עייפות ואנרגיה נמוכה, שינויים בתיאבון, נדודי שינה או שינה יתרה, תנודות במשקל, בעיות עיכול, כאבים ממוקדים (כמו כאב ראש או כאבי בטן) או מפושטים בגוף, חוסר שקט, עצבנות וירידה בחשק ובתפקוד המיני.
הבנת התסמינים הפיזיים של דיכאון חיונית לגילוי מוקדם וניהול יעיל של המצב.

תסמינים פיזיים של דיכאון

עייפות ואנרגיה נמוכה:

סימפטום פיזי נפוץ אחד הוא עייפות או אנרגיה נמוכה.
אנשים החווים דיכאון עשויים לחוש עייפות מתמדת וחוסר מוטיבציה לעסוק בפעילויות יומיומיות. עייפות מתמשכת זו עלולה לפגוע משמעותית ביכולתו של האדם לתפקד ועלולה להחריף את תחושות חוסר האונים והייאוש.

הנה מבט מעמיק יותר על האופן שבו עייפות ואנרגיה נמוכה קשורים זה לזה במקרי דיכאון:
עייפות בהקשר של דיכאון היא לא רק תחושת עייפות לאחר יום ארוך בעבודה או חוסר בשעות שינה. זוהי תחושת עייפות מתמשכת שגם מנוחה מספקת לא פותרת. אנשים הסובלים מדיכאון מתארים לעתים קרובות תחושת תשישות עמוקה, כאשר אפילו ביצוע משימות פשוטות דורש כמות עצומה של מאמץ. חוסר אנרגיה זה עשוי להתבטא כקושי לקום מהמיטה בבוקר, תחושת איטיות במהלך היום, או חשש מכל מאמץ גופני קל. תחושת העייפות המתפשטת יכולה להוביל לתחושות של שחיקה ולתרום למעגל של חוסר פעילות ובידוד חברתי.
הקשר בין עייפות, אנרגיה נמוכה, ודיכאון הוא דו-כיווני, כלומר כל סימפטום יכול להשפיע ולהחמיר את האחרים. לצורך העניין, תחושות העייפות המתמשכות והאנרגיה הנמוכה הקשורות לדיכאון יכולות להגביר את תחושת חוסר התקווה וחוסר האונים. מהצד השני, הנטל הרגשי של התופעה יכול לנקז את המשאבים הפיזיים של הפרט, ולהעצים עוד יותר את תחושות העייפות והחולשה.

שינויים בתיאבון ובמשקל:

שינויים בתיאבון או במשקל הם עוד ביטוי פיזי שכיח של דיכאון. אנשים מסוימים עשויים לחוות ירידה בתיאבון וירידה לא מכוונת במשקל, בעוד שאחרים עשויים לפנות למזון ולצרוך יותר ממנו, ולחוות עלייה במשקל. שינויים אלה יכולים להשפיע עוד יותר על בריאותם הכללית, לתרום לעייפות, לתפקוד חיסוני מוחלש ולבעיות נלוות אחרות. תנודות כאלה בתיאבון ובמשקל אינן רק תוצרי לוואי של הרגלי תזונה לקויים, אלא קשורות קשר הדוק למאבקים הרגשיים והפסיכולוגיים הבסיסיים של דיכאון. בנוסף, תרופות יכולות להשפיע על התיאבון (לרוב לכיוון עלייה במשקל). השינויים במשקל יכולים להשפיע על התדמית האישית של הסובל מדיכאון ולהעמיק את תחושת הערך העצמי הנמוך. שינויים בתיאבון יכולים להשפיע גם על אי הרצון להיות מעורבים חברתית.
תסמינים גופניים אלו משמשים אינדיקטורים קריטיים לצורכי טיפול ותמיכה מקיפים.

בעיות עיכול:

אנשים מדווחים על הפרעות שונות במערכת העיכול וביניהן, כאבי בטן, נפיחות, תחושת ריבוי גזים, בחילות, עצירות או שלשולים. תסמינים אלו אינם מקריים, אלא קשורים לתגובת הגוף למתח הממושך, לחרדה ולסערה הרגשית המלווה דיכאון. ציר המעי-מוח זו מערכת עצבית מפותחת המובילה את התחושות של מערכת העיכול למוח ומהמוח למערכת העיכול. לרגשות תפקיד מכריע בקשר זה. כאשר אדם מדוכא, תגובת הלחץ עלולה לשבש את האיזון של חיידקי המעי, להשפיע על ייצור אנזימי העיכול ולשנות את תנועתיות המעיים, מה שמוביל לאי נוחות ובעיות עיכול משמעותיות.

במחקרים האחרונים נמצא כי למיקרוביום, מערכת החיידקים במעי, ולעצב הואגוס- עצב המגיע מהמוח לאברים שונים בגוף (לב, ריאות ומערכת העיכול), תפקידים מרכזיים בציר המעי-מוח. המיקרוביום משפיע על הייצור והאיזון של נוירוטרנסמיטורים (מוליכים עצביים) כמו סרוטונין ודופמין, שיש להם תפקיד חשוב במצב הרוח ובתחושות חרדה ודיכאון. עצב הואגוס, שמחבר את המוח עם המעי, משדר אותות שמאפשרים למוח "לחוש" את מצב המעי ולהגיב בהתאם.

אי הנוחות הפיזית מתסמינים במערכת העיכול עלולה להגביר מתח וחרדה ולדרדר את מצב הדיכאון. משחק גומלין זה מקשה עוד יותר על הבריאות הנפשית והפיזית של האדם. בעיות אלו במערכת העיכול עלולות להפחית עוד יותר את איכות החיים, ולהחמיר את האתגרים הנפשיים והרגשיים איתם מתמודדים אנשים עם דיכאון. טיפול בתסמינים אלו חיוני בתהליך של הבראה מדיכאון קליני. יש מצבי דיכאון קיצוני הנקראים בשפה מקצועית דיכאון עם תסמינים פסיכוטיים, בהם האדם משוכנע שקיימת אצלו מחלה לא מאובחנת במיוחד במערכת עיכול, למרות הוכחות רבות שמחלה זו אינה קיימת.

נדודי שינה או שינה יתרה:

הפרעות שינה הינן סימפטום מרכזי של מצבי דיכאון. הפרעות שינה יכולות להופיע כקושי משמעותי להירדם, כהתעוררויות תכופות במשך הלילה עם קושי להירדם שוב וכהתעוררות מוקדמת. התעוררות מוקדמת הינה סימפטום קלאסי של הדיכאון הקליני. במצבי דיכאון של המאניה דיפרסיה אפשר לאבחן שינת יתר כאשר האדם מדווח שהוא ישן 2-3 שעות יותר מהנורמה של עצמו. מצב זה נקרא "היפרסומניה". כתוצאה מהפרעת השינה, המטופלים חווים לילות חסרי מנוחה המובילים לעייפות כרונית. לעומת זאת, חלקם עשויים למצוא את עצמם ישנים יתר על המידה, אך עדיין מרגישים שאינם רעננים עם היקיצה. הפרעות שינה אלו מחמירות עוד יותר את תסמיני הדיכאון, ויוצרות מעגל של תשישות וחוסר יציבות רגשית. גם נדודי שינה וגם שנת יתר הם תסמינים משמעותיים לתופעה.

הפרעת שינה נוספת היא הופעת סיוטים בזמן השינה מלווים בהתקפי חרדה. במצבים אלו האדם מתעורר עקב חלומות סיוטיים עם תופעות פיזיות של חרדה, תחושת חנק ותחושה שמשהו לא טוב קורה לגופו. הוא מרגיש קושי לנשום, דפיקות לב והזעות.

ניתן לבדוק את השינה של מטופלים עם דיכאון במעבדת שינה. התוצאות של בדיקות השינה שנעשו על סובלים מדיכאון מוכיחות את הדיווחים של קשיי הירדמות, שינה טרופה במשך הלילה ומיעוט שעות שינה. בהסתכלות קרובה על תרשימי שינה מתגלים ממצאים מעבדתיים כגון היעדר סימנים של שינה עמוקה, ריבוי תנועות גלגלי העיניים (תופעות R.E.M) ועוד.

כאבים מפושטים בגוף:

מתבטא לעיתים קרובות באמצעות כאבים בלתי מוסברים בגוף. אנשים הסובלים מדיכאון חווים לרוב אי נוחות מתמשכת בשרירים ובמפרקים, כאבי ראש וכאבי גוף כלליים ללא כל סיבה רפואית נראית לעין. כאבים אלו קשורים קשר הדוק לתגובת הלחץ של הגוף, כאשר מצוקה רגשית ממושכת עלולה להוביל לדלקות ולרגישות מוגברת לכאב. בנוסף, דיכאון יכול לשנות את תפיסת הכאב, ולגרום למצב שאפילו כאבים קלים מורגשים עזים יותר. תסמינים אלו עלולים להשפיע קשות על התפקוד היומיומי, להוביל לירידה בתנועתיות ולגרום לתחושות של חוסר אונים ותסכול.

כאבי ראש:

אנשים חווים לעיתים קרובות כאבי ראש, מתחים כרוניים או מיגרנות, שעלולים להחמיר עוד יותר את המצוקה הרגשית שלהם. כאבי ראש אלו קשורים לתגובת הלחץ של הגוף, שכן סערה רגשית ממושכת יכולה להוביל למתח שרירים ולרגישות מוגברת לכאב.
בנוסף, המתח הנפשי והחרדה המתמידים הקשורים לדיכאון יכולים להחמיר את תדירות ואת עוצמת כאבי הראש הללו. נוכחותם של כאבי ראש כרוניים עלולה לפגוע באופן משמעותי בתפקוד ולהקשות על ריכוז, עבודה או עיסוק בפעילויות אחרות, ובכך להנציח את הדיכאון.

חוסר שקט ו/או עצבנות:

אנשים עלולים למצוא את עצמם במצב מתמיד של מתח. הם נאבקים להירגע ועלולים להיות נסערים בקלות מהפרעות שלפני הדיכאון היו מוגדרות כקלות. חוסר שקט זה עלול להוביל לקשיי ריכוז, שיבוש שינה ותחושת אי נוחות כללית. העצבנות נובעת לעתים קרובות מהעומס הרגשי המכריע של דיכאון, הגורם לאנשים להגיב בצורה אינטנסיבית יותר לגורמי לחץ. תסמינים אלו עלולים לפגוע ב​​מערכות יחסים ולשבש אינטראקציות יומיומיות, שכן לאנשים הקרובים לאדם הסובל מהדיכאון, עשוי להיות מאתגר להבין את השינויים הפתאומיים במצב הרוח ובהתנהגות של יקיריהם.

ירידה בחשק ובתפקוד המיני:

לדיכאון יש לרוב השפעה עמוקה על הבריאות הגופנית, כאשר ירידה בתשוקה ובתפקוד המיני הם תסמינים נפוצים. אנשים החווים דיכאון עשויים להבחין בירידה משמעותית בחשק המיני שלהם, מה שמוביל לחוסר עניין בפעילויות מיניות. הפחתה זו בתשוקה המינית אינה רק תוצאה של עייפות אלא קשורה גם למצבו הרגשי והפסיכולוגי של האדם. העצב, חוסר התקווה וחוסר התחושה הרגשית המאפיינים דיכאון יכולים להקשות על אנשים לעסוק או להנות מרגעים אינטימיים.

יתר על כן, דיכאון משפיע על האיזון ההורמונלי והנוירוטרנסמיטורים (מוליכים עצביים) של הגוף, אשר ממלאים תפקידים מכריעים בוויסות העוררות המינית והביצועים. לדוגמה, סרוטונין, נוירוטרנסמיטר המקושר לוויסות מצב הרוח יכול להשפיע, חוסר האיזון שלו יכול להוביל לירידה בחשק המיני.

שינויים אלה יכולים ליצור קושי במערכות יחסים של האדם ולהוביל לתחושות של חוסר התאמה, אשמה ותסכול, הן עבור האנשים המושפעים והן עבור בני זוגם. הלחץ והמתח היחסי כתוצאה מכך יכולים להחמיר את הסימפטומים של הדיכאון וליצור מעגל מאתגר עבור הזוגיות.

כיצד לטפל בתסמינים פיזיים כתוצאה מדיכאון

טיפול פסיכולוגי

טיפול פסיכולוגי בשילוב עם טיפול פסיכיאטרי-תרופתי הינו הדרך השלמה והנכונה ביותר לטיפול בדיכאון קליני. לאחרונה נעשתה עבודה מקיפה על שיטות הטיפול הרגשי והשפעתן על דיכאון. הטיפולים וההתערבויות שנמצאו כבעלי השפעה חיובית על מהלך הדיכאון היו טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT), מיינדפולנס וטיפול דינמי לטווח קצר.

טיפול רגשי עוזר לסובלים מהתופעה לשנות דפוסי חשיבה וצורות התנהגות, להחלים מהדיכאון ולזכות בשליטה מחודשת בחיים. הם נמצאו מועילים מאוד לא רק בעת הדיכאון עצמו, אלא גם כמניעה מחזרתו בעתיד.

טיפול תרופתי

טיפול תרופתי יכול להינתן רק ע״י רופא (עדיפות לפסיכיאטר) ויוצע למטופל כאשר עוצמת הסימפטומים, הסבל האישי והפגיעה התפקודית הם כאלו שמצדיקים מתן טיפול תרופתי.

לעיתים המחשבה על לקיחת תרופות נגד דיכאון יכולה להיות מפחידה וישנה רתיעה מסוימת מהיעזרות בהן. חשוב להבין שאמנם דיכאון קליני נתפס כמחלה עם מאפיינים נפשיים/פיזיים, אך בעצם מדובר בחוסר איזון של חומרים כימיים המופרשים בטבעיות במוח ואחראיים על התפקוד, החשיבה, הרגש והתפיסה הבריאה של האדם. את חוסר האיזון הזה ניתן לווסת בעזרת התרופות.
תרופות פסיכיאטריות רבות מתבססות על שיטות שונות לוויסות הפרשה של חומרים במוח כגון סרוטונין, נוראפינפרין ודופמין. אלו הם מוליכים עצביים, כלומר חומרים המאפשרים תקשורת בין סוגי תאים שונים במוח ונמצאים בבסיס תפקודים רבים שלו.

  • התרופות השכיחות ביותר כטיפול ראשוני הן התרופות שחוסמות את הקליטה החוזרת של סרוטונין (SSRIs).
  • תרופות נוספות שהן בשימוש נרחב הן תרופות שחוסמות גם את הקליטה החוזרת של סרוטונין וגם של אפינפרין (SNRIs)
  • וורטיוקסטין - חוסמת את הקליטה החוזרת של סרוטונין וגם פועלת על קולטנים נוספים של סרוטונין.
  • תרופות טרי-ציקליות - תרופות הנחשבות מהדור הקודם, פועלות על מגוון קולטנים במוח.
    הן נחשבות כיעילות, אך יכולות להוביל לתופעות לוואי משמעותיות יותר. בדרך כלל הן ניתנות אם אין תגובה לתרופות יותר מתקדמות.

חשוב מאוד לציין כי כמעט ואין תרופה שלא מלווה בתופעות לוואי אפשריות. לרוב תופעות הלוואי קלות וחולפות תוך זמן קצר.
תרופות נוגדות דיכאון יכולות לגרום בעצמן לחלק או לכל התופעות הפיזיות שהזכרנו ואף אחרות נוספות שלא מוכרות כסימפטום של דיכאון. לכן מאוד חשוב שאנשים המטופלים באמצעות תרופות שכאלו ישהו במעקב מסודר אצל רופא מטפל, עם עדיפות לפסיכיאטר מטפל, שילווה את הטיפול ויוכל לבצע שינויים במידת הצורך.

לא אפרט במאמר זה על כל התרופות הנמצאות בשימוש בטיפול של דיכאון. אני מציע בחום לפנות לכתבות אחרות באתר בנושא תרופות פסיכיאטריות.

ישנם גם טיפולים מתקדמים

כפי שציינתי, לרוב נעזרים בתרופות כדי לווסת את הפעילות המוחית, אך ניתן להיעזר גם בטיפולים מתקדמים לדיכאון. זה יכול להיעשות בשילוב עם תרופות או בנפרד.

השיטות המאושרות כיום:

• נזעי חשמל (ECT ):
• TMS/Deep TMS- גרייה מגנטית
• טיפול בקטמין ואסקטמין
ניתן לקרוא על טיפולים אלה באתר.

הצעות לטיפול עצמי בתסמינים פיזיים של דיכאון

ניהול הסימפטומים הפיזיים בדיכאון דורש לעתים קרובות גישה רב-גונית המתייחסת הן להיבטים הפיזיים והן להיבטים הרגשיים של המצב.

אסטרטגיות כמו ביסוס שגרת שינה עקבית, עיסוק בפעילות גופנית סדירה, שמירה על תזונה מאוזנת ותרגול טכניקות להפחתת מתחים כמו תרגילי מיינדפולנס או הרפיה יכולים לעזור להקל על עייפות ולהגביר את רמות האנרגיה.
על ידי טיפול הן בסימפטומים הפיזיים והן בבעיות הרגשיות הבסיסיות התורמות לדיכאון, אנשים יכולים לפעול למען החזרת רמות האנרגיה שלהם, שיפור איכות חייהם והחזרת תחושת החיוניות והמטרה.

טיפולים המתמקדים הן בהיבטים הפסיכולוגיים והן בסימפטומים הגופניים של הדיכאון בהקשר שינויי תיאבון ומשקל, כגון התאמות תזונתיות, טכניקות ניהול מתח, ואולי גם תרופות, יכולים לשפר משמעותית את הרווחה הכללית ולשפר את היעילות של אסטרטגיות ניהול דיכאון.

בנוסף, טיפול בכאבי הגוף חיוני גם כן לטיפול בדיכאון, תוך הדגשת הצורך בהתערבויות פסיכולוגיות ופיזיותרפיות כאחד כדי להקל על העומס הכולל של המצב.

טיפול עצמי מקיף באי השקט והעצבנות המשפיעים באופן משמעותי על איכות החיים ועל הבריאות הנפשית הכללית, צריך לכלול אסטרטגיות לניהול מתח, כגון טכניקות מיינדפולנס והרפיה, התאמת סביבה וטיפוח ויסות רגשי באמצעות טיפולים כמו טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT).

בהקשר לירידה בחשק ובתפקוד המיני יש צורך בגישה טיפולית מקיפה. ייעוץ פסיכולוגי יכול לעזור ליחידים ולזוגות לנווט את המורכבות הרגשית ולשפר את התקשורת והאינטימיות. התערבויות רפואיות, לרבות התאמות לטיפול תרופתי או כניסת טיפולים המכוונים ספציפית להפרעות בתפקוד המיני, יכולות להיות גם יעילות. בנוסף, שינויים באורח החיים יכולים לתמוך ברווחה הכללית ולשפר את הבריאות המינית. על ידי התייחסות הן להיבטים הפסיכולוגיים והן להיבטים הפיזיים של סוגיה זו, אנשים יכולים לפעול למען החזרת חיים אינטימיים מספקים ובריאים.

במחקרים האחרונים נמצא כי פרוביוטיקה יכולה לשחק תפקיד חשוב בניהול דיכאון באמצעות השפעה על ציר המעי-מוח. פרוביוטיקה יכולה לעזור לשפר את האיזון של המיקרוביום במעי. כפי שציינו קודם, זה מה שמשפיע על ייצור נוירוטרנסמיטורים כמו סרוטונין ודופמין, שהם קריטיים לאיזון מצבי הרוח​​. נמצא כי המיקרוביום יכול להשפיע על פעולתו של עצב הואגוס ועל ייצור הורמונים ונוירוטרנסמיטורים שונים.

גישות אלו מסייעות להקל על הביטויים הגופניים המעיקים של דיכאון, ומקדמות אורח חיים מאוזן ובריא יותר.

סיכום

דיכאון הוא מצב נפשי מורכב המתבטא במגוון תסמינים פיזיים ורגשיים המשפיעים על איכות החיים של האדם. תסמינים פיזיים של דיכאון כוללים עייפות ואנרגיה נמוכה, שינויים בתיאבון ובמשקל, בעיות עיכול, הפרעות שינה, כאבים בלתי מוסברים, כאבי ראש, חוסר שקט ועצבנות וירידה בחשק ובתפקוד המיני. תסמינים אלה משקפים את הקשר העמוק בין הגוף והנפש וכיצד דיכאון יכול להשפיע על בריאותו הכללית של האדם.

טיפולים פסיכולוגיים כמו טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT) ומיינדפולנס יכולים לסייע לשנות דפוסי חשיבה ולשפר את מצב הרוח. טיפול תרופתי בתרופות כגון SSRIs ו-SNRIs יכולים לסייע לווסת את הכימיקלים במוח האחראיים על התפקוד הרגשי והפיזי.

בנוסף לטיפולים הפסיכולוגיים והתרופתיים, ישנן אסטרטגיות לניהול עצמי היכולות לשפר את רווחת המטופלים. אלו כוללות שמירה על שגרת שינה עקבית, פעילות גופנית סדירה, תזונה מאוזנת, תרגול טכניקות להפחתת מתחים כמו מיינדפולנס והרפיה, ושימוש בפרוביוטיקה לשיפור האיזון של המיקרוביום במעי.

בגישה כוללת ומשולבת, ניתן להקל על התסמינים הפיזיים והרגשיים של דיכאון, לשפר את איכות החיים ולהחזיר תחושת חיוניות ומטרה לאנשים הסובלים מדיכאון.

מקורות:

1. The Link Between Depression and Physical Symptoms Madhukar H Trivedi, M.D The Journal of Clinical Psychiatry 2004


2. Painful Physical Symptoms in Depression: A Clinical Challenge Thomas N. Wise etal Pain Medicine 2007

3. Depression and associated physical diseases and symptoms Goodwin GM - Dialogues in clinical neuroscience, 2006

4. Physical symptoms of depression: unmet needs Greden JF- Journal of Clinical Psychiatry, 2003

5. Painful physical symptoms and treatment outcome in major depressive disorder: a STAR*D (Sequenced Treatment Alternatives to Relieve Depression) report Leuchter AF et al Psychological Medicine June 2009

עייפות כרונית

עייפות כרונית

כותב המאמר: פרופסור לאון גרינהאוס

התחושה של עייפות כרונית או תשישות כרונית מדווחת על ידי אנשים רבים. תחושות אלו הן פיזיות, מנטליות או שילוב של שניהם. הן קבועות אצל סובלים רבים אבל גם משתנות לפי עונות השנה. גם מצב פיזיולוגי כמו לפני הוסת, או מורכבות החיים של אותו אדם-משפיעים. כאשר התופעה מגבילה את התפקוד או גורמת לסבל נפשי, מומלץ לפנות לרופא המשפחה או לרופא מומחה לבירור התסמינים של עייפות או תשישות כרוניים.

לרוב, עייפות כרונית הינה תולדה של סגנון החיים של האדם. הרגלי שינה לקויים, אכילה לא מסודרת, קשיים במערכות יחסים בינאישיות, אי שביעות רצון מהפרנסה וסיבות נוספות, יכולים לגרום לתחושה הפסיכולוגית והפיזיולוגית של עייפות כרונית. התייחסות אישית או מקצועית לאותם גורמים יכולה לסייע בשיפור התופעות. כאשר התופעה מופיעה למרות איזון בתחומים שהזכרתי, יתכן ועייפות כרונית היא משנית לבעיות רפואיות.

הבירור של עייפות כרונית מצריך הערכה של גורמים שונים כמו מחלות, סגנון חיים, מצבי סטרס של החיים והרגלי השינה של האדם.

הבדלים בין נשים לגברים

עייפות כרונית שכיחה יותר אצל נשים. הסימפטומים הקליניים יכולים להיות שונים בין המגדרים. כאשר מדברים על התסמונת של עייפות כרונית הקרויה Chronic Fatigue Syndrome ההבדלים בין המינים בולטים יותר ונשים מהוות 80-90% מהמקרים.

מהי השונות בין גברים ונשים היכולה להסביר את ההבדלים שצוינו:

  • הבדלים הורמונליים. ההורמונים המרכזיים אצל נשים הוא הם אסטרוגן ופרוגסטרון ואצל גברים ההורמון המרכזי נקרא טסטוסטרון
  • השינויים ההורמונליים התקופתיים של נשים יכולים להשפיע על לנשים יציבות השינה, דבר שיכול להוביל להגברת תחושות העייפות
  • מחזור הורמונלי בנשים בגיל הפוריות
  • היריון והשינויים ההורמונליים המתלווים לו
  • ציפיות ומעמד חברתי. בחברה המודרנית התפקידים של האישה התרחבו ובנוסף לתפקידים המסורתיים כמו ללדת ילדים וגידולם ואחזקת משק הבית, מצופה מהן ללמוד מקצוע ולהשתתף בפרנסת המשפחה
  • סיבות רפואיות. אנמיה ותת פעילות של בלוטת התריס שכיחות יותר בנשים. מצבים קליניים אלו קשורים לתסמינים של עייפות כרונית
  • בריאות נפשית. דיכאון, חרדה ועייפות שכיחות יותר אצל נשים. גברים מבטאים יותר תסמינים של כעס ואי שקט נפשי

סיבות נוספות היכולות לגרום לעייפות כרונית

הסיבות המוזכרות בהמשך הן תוסף של המצבים היכולים לגרום לתסמינים של עייפות כרונית. על המטופל לעבור הערכה מקיפה פסיכולוגית, פיזיולוגית ושל הרגלי חיים כדי להגיע להגדרה ברורה ומדויקת יותר של המצב וכך לפתח גישה טיפולית מתאימה למצב הייחודי.

מצבים של עייפות כרונית משניים לסגנון חיים:

  • מאמץ פיזי מוגזם
  • היעדר פעילות פיזית
  • שינה טרופה וחוסר שינה
  • השמנת יתר
  • מתח נפשי מוגבר וממושך
  • שעמום
  • השפעת תרופות מסוימות (הרגעה, נוגדות דיכאון ועוד)
  • שימוש יתר באלכוהול או סמים
  • עודף שתיית קפאין
  • אכילה לא נכונה

מצבים רפואיים:

  • תסמונת של עייפות כרונית הנקראת פיברומיאלגיה או פיברו בלשון עממית (באנגלית FIBROMYALGIA or CHRONIC FATIGUE SYNDROME or MYALGIC ENCEPHALOMIELITIS). הסובלים מתסמונת זאת הן ברובן נשים. הסובלים מתלוננים על עייפות משתקת שלא משתפרת עם השינה ומוחמרת על ידי פעילות פיזית או מנטלית. לתסמונת סימפטומים נוספים שנתאר בהמשך:
  • אנמיה: זוהי תסמונת מאופיינת על ידי ירידה בכמות כדוריות אדומות בדם או בירידה בכמות ההמוגלובין בכדוריות אלו. הכדוריות האדומות מובילות את החמצן החיוני לפעילות פיזית וקוגניטיבית של האדם. הסיבות לאנמיה רבות והן שכיחות יותר אצל נשים. ניתן לברר את מצב האנמיה על ידי בדיקת דם פשוטה
  • הפרעות תפקוד בלוטת התריס. הפעילות של בלוטת התריס חיונית לתחושה הפיזית הטובה של האדם. מצבים של תת פעילות או של יתר פעילות יכולים לגרום לתסמינים גופניים רבים מאוד בין היתר גם לתסמינים של עייפות כרונית.
  • מחלות אנדוקריניות אחרות (של הבלוטות) כמו מחלת אדיסון (חוסר בסטרואידים בגוף) או הפרעות בתפקוד של בלוטת יתרת המוח, יכולים להוביל לתסמינים של עייפות כרונית
  • הפרעות שינה יכולות להתלוות לתסמינים של עייפות כרונית. מצבים של אינסומניה (חוסר שינה), חסימה נשימתית או הפרעות בחלימה יכולים לגרום לשינה לא שקטה ולא יעילה. מטופלים הסובלים מהפרעות אלו ידווחו על עייפות כרונית בשכיחות גבוהה
  • מחלות נוספות כמו דלקת פרקים כרונית, זיהומים מפושטים או מחלות כרוניות (של הכבד או של השרירים), יכולות לגרום לתסמינים של עייפות כרונית
  • תפקוד לבבי לקוי. אי ספיקת לב ברמה בינונית או יותר יכולה להתלוות לעייפות כרונית. אם הלב לא מוביל את הדם במהירות וביעילות החיונית, האדם יתקשה לעמוד במאמצים, לפעמים אפילו במאמצים קטנים כמו לעלות קומה של מדרגות.
  • תפקוד ריאתי לקוי. הריאות אחראיות לכניסת החמצן לגוף וליציאת דו תחמוצת הפחמן מהגוף. לשם ביצוע פעולות אלו נדרש תפקוד ריאתי תקין. מחלות כרוניות של הריאות, במיוחד מצב אל אנפיזמה, מקטינים את שטח הריאות בו מתבצעת חלופה חיונית זו. לפיכך, כל מאמץ פיזי גורם לחוסר חמצן ולעייפות בלתי נסבלת.
  • סוכרת. מחלת הסוכרת יכולה לכלול פגיעה בעצבים של הגפיים ולתפקוד לקוי של השרירים המופעלים על ידי עצבים אלו. האדם הסובל מסיבוך זה של מחלת הסוכרת יתלונן על חולשה פיזית, כאבים בגפיים ועייפות כרונית
  • זיהומים כמו מחלת הנשיקה, מחלת קורונה חריפה או פוסט קורונה

קשר בין עייפות כרונית לבעיות נפשיות

  • מצבים פסיכיאטרים רבים יכולים לגרום לתופעה של עייפות כרונית. זה במיוחד רלוונטי במצבים של דיכאון, חרדה, הפרעות שינה, פוביות, הפרעות אכילה ותסמונת פוסט טראומטית. לרוב עייפות אינה סימפטום בודד ומופיעה ביחד עם תופעות נוספות כמו חוסר עניין, חוסר הנאה, שינה מקוצרת, ועוד. הטיפול המוצלח יעזור להתגבר על תסמיני העייפות

מהם התסמינים לעייפות כרונית?

הסימפטומים של עייפות ממושכת משתייכים לשלוש קבוצות:

  • סימפטומים פיזיים כמו חולשה, כאבים בשרירים, כאבי ראש, סחרחורת ותגובות פסיכומוטוריות איטיות
  • סימפטומים נפשיים כמו קשיי ריכוז, הפרעות בזיכרון, עצבנות יתר, שינויים במצב הרוח והפרעות שינה
  • סימפטומים התנהגותיים כמו ירידה תפקודית, מוטיבציה ירודה, התרחקות מפעילויות ומפגישות עם חברים, הסתגרות, צמצום תחומי עניין, ועוד

בתסמונת של עייפות כרונית- פיברומיאלגיה, הנקראת באנגלית CHRONIC FATIGUE SYNDROME או MYALGIC ENCEPHALOMIELITIS מאובחנים תסמינים נוספים כמו:

  • עייפות כרונית הנמשכת 6 חודשים או יותר
  • החמרת סימפטומים אחרי פעילות פיזית או מנטלית, לפעמים אפילו אחרי פעילות מועטה
  • תופעות קליניות המחמירות עם מאמץ שלא משתפרות עם שינה
  • קשיים קוגניטיביים כמו ירידה בחדות, ירידה בזיכרון ותחושה של כהות מנטלית (BRAIN FOG)
  • כאבים בשרירים ובפרקים
  • כאבי ראש
  • נפיחות בבלוטות הלימפה
  • החמרת הסימפטומים כאשר עוברים למצב של עמידה כולל תחושה של סחרחורת או עילפון

מהי השכיחות של עייפות כרונית?

עייפות היא תופעה נפוצה באוכלוסייה. היא מופיעה בתקופות של מתח, של עומס בעבודה או בלימודים, ולרוב משתפרת כאשר התקופה המתוחה חולפת, כאשר יוצאים לחופשה או כאשר השינה חוזרת לנורמה. אם תחושת העייפות או התשישות נמשכת ובמיוחד אם היא פוגעת בתפקוד או באיכות החיים, נדרשת התייחסות מקצועית.

שכיחות תופעת העייפות הכרונית או תשישות כרונית נפוצה באוכלוסייה. נהוג לומר ש 10% מהאוכלוסייה ידווחו על תסמינים של עייפות כרונית בתקופות שונות של החיים.

לעיתים קרובות עייפות כרונית קשורה לסוג העבודה של האדם. למשל עבודה במשמרות המקשה על קיום שינה סדירה, שעות עבודה ממושכות ועיסוק מקביל בעבודה ובטיפול בילדים.

קבוצה נוספת של סובלים מעייפות כרונית היא זו של אנשים שלא ישנים מספיק. בארה"ב המרכז לבקרה על מחלות מדווח ששליש מאוכלוסיית ארה"ב אינה ישנה מספיק שעות ללילה. ה OECD מדווחת שהישראלים בממוצע ישנים 1-2 שעות פחות מהרצוי ללילה.

סטודנטים בשלבים שונים של ההתפתחות האקדמית יכולים לסבול מעייפות כרונית עקב מיעט שעות שינה. רוב הלימוד היום מתבצעים דרך מסכים של מחשבים, טאבלטים או טלפונים סלולריים. ידוע שחשיפה לקרינה של מכשירים אלו יכולה לשבש הרגלי שינה.

עייפות משנית למחלות גופניות ופסיכיאטריות המשפיעה על השינה או שמתלוות לעייפות כרונית. מחלות כמו אנמיה, תפקוד לקוי של בלוטת התריס, פיברומיאלגיה, מחלות אימוניות, דיכאון וחרדה.

האם עייפות כרונית פוגעת באיכות החיים?

בהחלט כן. מחקרים מוכיחים את השפעת העייפות הכרונית על התפקוד הרגיל של האדם כולל ירידה בחדות הקוגניטיבית, הפרעות במצבי הרוח, הספק נמוך יותר בהשוואה לקבוצה דומה ללא עייפות כרונית. כמו כן, סטטיסטיקות על תאונות (דרכים, בנייה, פעילות פיזית ) מראות שאלו הסובלים מעייפות כרונית יעילים פחות ונוטים לסיכון מוגבר לתאונות.

עייפות כרונית גורמת לעלייה בהוצאות הרפואיות מאחר והסובלים עוברים ביקורים רפואיים רבים לאבחון מחלות הגורמות לעייפות כרונית.

אבחון לתסמונת עייפות כרונית לפי פרופסור גרינהאוס

הסוגיה של עייפות כרונית או תשישות כרונית נפוצה בין המטופלים של פרופסור גרינהאוס. הוא נוקט מודל המוכר בפסיכיאטריה כמודל ביו-פסיכו-סוציאלית. קו מקצועי זה מכוון את הבדיקה הקלינית לבירור גורמים שונים היכולים להיות קשורים לתלונות של המטופלים.

הגורמים הביולוגיים (החלק ה"ביו" של המודל הטיפולי של פרופסור גרינהאוס):

  • הערכה של המצב הגופני של המטופל הכולל מחלות רקע, תרופות שהמטופל נוטל, תופעות לוואי אפשריות של תרופות אלו
  • הפניה לבדיקות דם בהתחלת הטיפול התרופתי ובדיקות תקופתיות נוספות אחרי התחלת הטיפול התרופתי הפסיכיאטרי

הגורמים הפסיכיאטרים והפסיכולוגים של המטופל (החלק ה "פסיכו" של המודל הטיפולי של פרופסור גרינהאוס):

  • הרגלי החיים של המטופל
  • המצב האישי והמשפחתי
  • הרגלי השינה של המטופל
  • שימוש באלכוהול, סמים או עישון
  • אבחנות פסיכיאטריות של ההווה והעבר
  • היסטוריה אישית, התפתחותית ומשפחתית
  • האם קיימת היסטוריה של הימורים

הגורמים הסוציאליים (החלק ה"סוציאלי" של המודל הטיפולי של פרופסור גרינהאוס):

  • התעסוקה של האדם. שביעות רצון של מצבו בחיים
  • לימודים
  • מצב אישי, זוגי ומשפחתי
  • רקע משפטי במידה וקיים
  • מצב כלכלי של האדם, של המשפחה.

מהו הטיפול הפסיכיאטרי לעייפות או תשישות כרונית?

אני משתמש באותו מודל ביו-פסיכו-סוציאלי בשלב הטיפולי.

החלק ה"ביו" של המודל מצריך אבחון מדוקדק של הסיבות הרפואיות שיכולות לעמוד ברקע התלונות של המטופל. אומנם מדובר בתהליך המתרכז באבחון התופעות אך הוא גם טיפולי מאחר וגילוי תופעות רפואיות יסייע בטיפולם.

החלק של ה"פסיכו" מכוון את הטיפול הפסיכיאטרי של המקרה. האם הוא זקוק לתרופות נוגדות דיכאון, לתרופות נוגדות חרדה או שמא יש צורך במייצב מצב הרוח או בתרופה נוגדת פסיכוזה. הטיפול הפסיכולוגי הינו מרכזי בגישה שלי. בקליניקה אני משתמש בשיטות פסיכולוגיות של מיינדפולנס, הרפיה, שינויי הרגלי חיים, גישה קוגניטיבית התנהגותית (CBT) לטיפול בתופעת העייפות או התשישות הכרוניים. צוות המטפלים העובדים בקליניקה  מיומן בשיטות טיפוליות אלו.

החלק ה"סוציאלי" של המודל הטיפולי כולל התייחסות רחבה לחיים של המטופל והמלצות לשינוי הרגלי חיים (שעות שינה, עבודה מול מסכים, שתיית אלכוהול, שימוש בסמים, ועוד).

סיכום

עייפות ותשישות כרוניים אינן אבחנות כשלעצמן. הם ביטוי של מצבים שונים הכוללים הרגלי חיים, מצבים פסיכיאטרים ופסיכולוגיים ומחלות גופניות. התופעה שכיחה באוכלוסייה ויכולה לגרום לפגיעה תפקודית או לירידה באיכות החיים. פרופסור גרינהאוס מומחה בתחום הפסיכיאטריה מבצע הערכות לתופעה של עייפות או תשישות כרוניים ונותן מענה טיפולי להן.

קטטוניה

קטטוניה – Catatonia

כותב המאמר: פרופסור לאון גרינהאוס

קטטוניה מוכרת גם בשם מצב קטטוני- היינה תופעה קלינית פסיכיאטרית ייחודית המאופיינת בקיפאון מוטורי ורגשי. בקטטוניה קיים ניתוק הקשר בין האדם וסביבתו וחוסר תגובה לגירויים מהסביבה. קיימת גם התנהגות שונה מהרגיל עם תגובות לא צפויות ואף מסוכנות לעצמם או לסביבתם. קטטוניה הינה תופעה קלינית הדורשת טיפול במסגרת אשפוז. למרות שקטטוניה נחשבת מסוכנת לחיים של המטופל ניתן לטפל בא ביעילות ועם תוצאות קליניות טובות.

מהי קטטוניה?

המאפיינים המרכזיים של קטטוניה כוללים הפרעה בהתנהגות הפסיכומוטורית (של החשיבה ושל תנועות הגוף) שיכולים לכלול ירידה בפעילות המוטורית, התייחסות מינימלית או לא קיימת לבודק והתנהגויות מוטורית מוגזמות או ייחודיות.

קיים דיון קליני נוקב סביב השאלה האם קטטוניה הפרעה נפרדת מהפרעות אחרות. הספר המעודכן-DSM-5-TR של האבחנות הפסיכיאטרית של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקאי מציין שקטטוניה אינה הפרעה קלינית נפרדת. היא מופיעה כחלק מאבחנות כמו דיכאון מג'ורי, סכיזופרניה, הפרעה אוטיסטית, ומצבים רפואיים כמו סיבוכים של סרטן ומחלות אימונולוגיות.

מה הם הסימנים והסימפטומים של קטטוניה?

המאפיינים הקליניים של קטטוניה כוללים: שינויים בקשר לסביבה, תגובות מילוליות משונות בעת הבדיקה ולהפרעה בתנועתיות. בנוסף לסימפטומים ולסימנים שמתוארים בהמשך, בקטטוניה קיימים סימפטומים וסימנים ספציפיים של המחלות הבסיסיות. מחלות כמו דיכאון מג'ורי, סכיזופרניה, הפרעה ביפולרית, מחלה נוירולוגית ועוד.

כדי לאבחן קטטוניה נדרשת נוכחות של לפחות שלושה מהתופעות הקליניות הבאות:

  • קהות חושים ניכרת (Stupor): המטופל נמצא בתוך עולמו הפנימי ולא מגיב לסביבה וגם לא מודע למתרחש בסביבתו. המטופל שוכב במיטה מביט לחלון, לא מדבר ולא אוכל. עושה את צרכיו במיטה.
  • קטלפסיה (Catalepsy): המטופל מחזיק בתנוחה לא נוחה כמו למשל להחזיק זרועה מורם לדקות ארוכות.
  • גמישות שעווה (Waxy flexibility): התנגדות גמישה לתנועות מוכתבות למטופל בזמן בדיקה
  • אילמות (Mutism): המטופל לא עונה לשאלות או עונה עם מספר מילים בלבד
  • נגטיביות (Negativism): לא מגיב להוראת הניתנות על ידי הבודק
  • תנועות מוגזמות (Posturing): מחזיק תנוחות כנגד הטבע לדקות ארוכות. המטופל עומד בפינה חשוכה של החדר עם ראשו מורכן לשעות רבות.
  • מנייריזם (Mannerism): המטופל עושה תנועות לא רגילות ומשונות עם הגוף. המטופל יושב על כיסא ומזיז את אצבעותיו לזמן ממושך בלי הפסקה
  • סטראוטיפיות (Stereotypy): תנועות מרובות ללא מטרה ברורה
  • אגיטציה (Agitation): אי שקט מוטורי. החולה מתהלך בחדר הלוך ושוב ללא מטרה ברורה, עם סימנים של אי שקט נפשי
  • עוויות פנים (Grimacing)
  • חיקוי מילים (Echolalia): המטופל חוזר על הנאמר על ידי הבודק, חזרה של מילים או של משפטים שלמים. הבודק אומר "איזה יום היום?" והמטופל חוזר על אותה שאלה בלי לתת תשובה.
  • חיקוי תנועות (Echopraxia): חיקוי של תנועות הבודק. הבודק מגרד את ראשו והמטופל מחקה אותו.

מה הן הסוגים השונים של קטטוניה?

ניתן להגדיר שלושה סוגים של קטטוניה לפי רמת הפעילות המוטורית שלהן:

  • קטטוניה עם האטה מוטורית (קטטוניה היפו קינטית). החולה שוכב במיטה, ערני, לא מגיב לסביבה ועושה את צרכיו במיטה
  • קטטוניה של אי שקט מוטורי (היפרקינטית). המטופל מתהלך הלוך ושוב ללא מטרה, יכול להיות תוקפני כלפי עצמו או הסביבה ומדבר בצורה לא מובנת
  • קטטוניה מעורבת. החולה עם קטטוניה יכול לעבור במהירות וללא סיבה ברורה ממצב של חוסר תנועה למצב של אי שקט מקסימלי

מהי התסמונת של קטטוניה ממארת (Malignant Catatonia)?

במצבים קליניים קיצוניים של קטטוניה המערכות הביולוגיות של האדם השולטות על ויסות חום הגוף, תקינות פעילות הלב ושמירה על לחץ הדם ועל פעילות בלוטות הזיעה משתבשת. החולה יכול לפתח חום מאוד גבוה, להראות שינויים ניכרים בדופק ובלחץ הדם וגם להזיע רבות. במצב זה קיים סיכון ממשי לחיי המטופל ועליו לקבל טיפול דחוף במסגרת אשפוז.

מהו דיכאון קטטוני?

כחלק מהסימפטומים הקליניים המאפיינים דיכאון קליני מג'ורי קיימים שינויים בפעילות המוטורית של המטופל, לרוב לכיוון ההאטה המוטורית. במצבים קיצוניים האטה זאת יכולה להגיע למצב משתק ולמלא את הקריטריונים של קטטוניה. במצב זה תהליך שהחל כדיכאון קליני מג'ורי מפתח מאפיינים של קטטוניה. בעבר מצב קליני זה היה קרוי קהות רגשית קיצונית (Depressive Stupor). הטיפול בדיכאון עם קהות רגשית קיצונית דורש התייחסות לתופעת הבסיסית של הפרעה במצב הרוח.

מה הן הגורמים לקטטוניה?

קטטוניה הינה תסמונת קלינית נדירה והיא מאובחנת לרוב במסגרת בית חולים. הסיבות לקטטוניה לא ברורות אבל מוכרים גורמים המעלים את הסיכוי להופעת הסינדרום, גורמים אלו הן:

  • הפרעות פסיכיאטריות כמו סכיזופרניה, דיכאון מג'ורי והפרעה ביפולרית. קטטוניה הינה חלק מהתסמינים החריפים של הפרעות אלו
  • הפרעות נוירולוגיות כמו דלקת במוח (encephalitis), גידולים במוח, אפילפסיה, מצב לאחר שבץ מוח ומחלת הפרקינסון
  • הפרעות נוירו התפתחותיות כמו הסינדרום האוטיסטי
  • שימוש בסמים העשויים לפגע בתפקוד של מערכת העצבים המרכזית
  • מצבים רפואיים כמו זיהומים מפושטים, מחלות של המערכת האימונית, הפרעות בתפקוד בלוטת התריס והפרעות במלחים בגוף.
  • גורמים גנטיים משפחתיים ותסמונת דאון
  • טראומה נפשית במיוחד מצבים של טראומה מינית וטראומה פיזית קשה
  • גורמים סביבתיים כמו בידוד חברתי ואשפוז

איך מאבחנים קטטוניה?

האבחנה של קטטוניה מתבססת על נוכחות של 3 או יותר מהתסמינים הקליניים הייחודיים של הסינדרום. כחלק מהאבחון יש לבצע אבחנה מבדלת כדי להגדיר מה הוא הסינדרום הבסיסי (דיכאון, סכיזופרניה, הפרעה ביפולרית, תסמונת נוירולוגית, ועוד) הגורם לקטטוניה. במידה ומחלה נוירולוגית או גופנית נחשדת יש לבצע את הבדיקות המתאימות לאבחון התופעה.

איך מטפלים בקטטוניה?

  • טיפול סיעודי ודיאטני. בשלב החריף של קטטוניה. חולים קטטוניים יכולים לשכב במיטה ולא לבצע אף פעולה למען עצמם. לכן טיפול סעודי צמוד חשוב למניעת זיהומים, פגיעה עצמית, פצעי לחץ, התייבשות ועוד.
  • טיפול תרופתי עם בנזודיאזפינים. תופעה מעוד מעניינת הינה התגובה המהירה לטיפול בהזרקת בנזודיאזפינים, כמו לוריוון ווליום, לווריד. חולים עם קטטוניה מגיבים בצורה מהירה, למספר שעות, להזרקה תוך וורידית של חומרים אלו. חולה ששוכב במיטה, לא מתקשר עם הסביבה, לא אוכל ולא שוטה ועושה את צרכיו במיטה, משתנה ב 180 מעלות אחרי הזרקת החומר. אחרי העירוי הוא מתחיל לאכול, מוכן להתקלח ומספר את אשר הוא חווה בזמן הקטטוניה. בעזרת הזרקת חומר זה ניתן לחדד את האבחנה ולקבל תיאור של מחשבות שווא או הלוצינציות או של דיכאון משמעותי.
  • טיפול עם נוגדי פסיכוזה. הטיפול בתרופות מקבוצת הבנזודיאזפינים אינו טיפול לטווח ארוך. עם האבחנה היא סכיזופרניה או הפרעה דיכאונית יש להמשיך עם טיפול מתאים. בסכיזופרניה יש להמשיך עם תרופות נוגדות פסיכוזה דרך הפה או בזריקה לשריר. במצב של הפרעה דיכאונית יש להמשיך בשילוב של תרופה נוגדת דיכאון ביחד עם תרופה נוגדת פסיכוזה
  • טיפול בנזעי חשמל-ECT. הטיפול בנזעי חשמל הינו טיפול מומלץ במצבים קטטוניים ויכול להיות טיפול מציל חיים. במאמרים נוספים באתר מסביר פרופסור גרינהאוס את יסודות הטיפול בנזעי חשמל. נדרשים בים 6-12 טיפולים של נזעי חשמל כדי לבסס תגובה קלינית טובה. לעיתים קרובות מומלץ להמשיך בסדרה של טיפולים גם אחרי ההבראה. שיטה זאת נקראת טיפול בנזעי חשמל החזקתים. סידרה החזקתית של טיפול פעם בחודש יכולה להימשך מספר חודשים ולפעמים גם עד מספר שנים.
  • המשך טיפול תרופתי. אחרי השלב החריף של המחלה הטיפול ההמשכי יהיה תלוי באבחון של התופעה הקלינית העומדת בבסיס התופעה. טיפול בתרופות נוגדות פסיכוזה בסכיזופרניה, בתרופות נוגדות דיכאון ונוגדות פסיכוזה בדיכאון פסיכוטי או תרופות לייצוב מצב הרוח במצבים ביפולריים.
  • טיפולים פסיכו סוציאליים. אחרי הטבה קלינית ראשונית יש מקום להעריך את המצב הפסיכוסוציאלי של האדם ולדאוג לצרכיו האישיים, המשפחתיים, תעסוקתיים וסביבתיים. הטיפול יכול להיות לאדם עצמו או למשפחתו (כולל בן או בת הזוג).

סיפור הצלחה בקליניקה

משה (שם בדוי) הינו בחור בן 22 שעלה לארץ מספר חודשים לפני אשפוזו. כחודש לפני האשפוז החל לדבר על אנשים בסביבה שרוצים את רעתו ואפילו שמע קולות של אנשים הרוצים להורגו. עקב חרדה קיצונית פנה למיון בית החולים ואושפז. במהלך השבוע הראשון של האשפוז החל להסתגר ולהישאר במיטה שעות ארוכות. הפסיק לאכול ולדבר עם אחרים. מבטו התמקד בחלון חדרו בלי לומר מדוע. הוא לא שלט על הסוגרים וצוות סעודי היה חייב לטפל בו סביב השעון. בבדיקה הקלינית לא ענה לשאלות פרופסור גרינהאוס. לפעמים חזר מילה במילה לשאלה של שפרופסור גרינהאוס. אם נשאר לבדו היה עושה תנועות עם הידיים ופרצופים. לא נתן הסברים לתופעה.

פרופסור גרינהאוס הזריק לו לווריד חומר בשם לוריוון . תוך פחות מ 10 דקות התרופה גרמה לשינוי מהותי במצבו. הוא החל לדבר והסביר שמבטו מרוכז בחלון מאחר וקולות אמרו לו שאנשים יבואו להורגו ויכנסו למחלקה דרך החלון. אחרי הזריקה החל לאכול והסכים להתקלח. ההשפעה החיובית הזאת נמשכה כ 4 שעות. בהדרגה שקע שוב במצב קטטוני. פרופסור גרינהאוס המשיך להזריק לוריוון לווריד למשך שבוע ימים עד שטיפולים אחרים סייעו להבריא את המצב הקליני.

עקב האבחנה של סכיזופרניה פרופסור גרינהאוס החל סדרה של טיפול בנזעי חשמל מלווה תרופות נוגדות פסיכוזה. אחרי 10 טיפולים מצבו השתפר מאוד והטיפול הופסק. המשיך טיפול עם תרופה בשם זיפרקסה, תרופה עם השפעות נוגדות פסיכוזה. המטופל נשאר במעקב של פרופסור גרינהאוס למשך שנה. התסמינים לא חזרו. המטופל עבר לטיפול בקהילה.

סיכום

קטטוניה אינה אבחנה פסיכיאטרית נפרדת אלה תת סעיף של מצבים קליניים כמו סכיזופרניה, מחלת הדיכאון או תסמונת נוירולוגית. קטטוניה מקבלת התייחסות נפרדת עקב הסימפטומים הקליניים הייחודיים שלה. קטטוניה יכול להיות מצב קליני הדורש התייחסות דחופה עקב האפשרות שהוא יהפוך למצב קליני מסוכן לחיים או מסוכן לסביבה. תגובת הקטטוניה להזרקה של תרופות מקבוצת הבנזודיאזפינים מרשימה ומאפשר אבחון מדויק יותר ואף טיפול לטווח קצר. טיפול בתרופות נוגדות פסיכוזה או בנזעי חשמל יעילים בטיפול של קטטוניה. הטיפול ההמשכי של קטטוניה תלוי בתסמונת הבסיסית הגורמת לתופעה.

התמוטטות עצבים

התמוטטות עצבים

כותב המאמר: פרופסור לאון גרינהאוס

הביטוי "התמוטטות עצבים" אינו משקף אבחנה רפואית או פסיכיאטרית ייחודית. הוא מושג עממי רחב המכיל בתוכו מצבים נפשיים-רגשיים, מחשבתיים או התנהגותיים- רבים. הוא ביטוי נפוץ שבא להסביר מצב בו האדם, בעקבות מצוקה נפשית (של חרדה או מתח נפשי), חש שאינו מסוגל להתמודד עם מצבו בחיים ולתפקד כראוי. הסבל הנפשי במצבי "התמוטטות" הינו רב. בהתמוטטות עצבים קיימת קריסת מנגנוני החוסן הנפשי, קריסה הגורמת לאדם לחוש חוסר שליטה נפשית ואובדן יכולת להתמודד עם המטלות של החיים. דרישות כמו תפקוד כלכלי, דאגה לפרנסה, יחסים בין אישיים ומשפחתיים ועוד.

מהי התמוטטות עצבים?

כבר נאמר שהתופעה אינה אבחנה רפואית, אולם בקליניקה הפסיכיאטרית שלי, הרבה פעמים מטופלים אומרים "אני נמצא בהתמוטטות עצבים". למה הם מתכוונים?

מטופלים הסובלים מתסמיני חרדה עוצמתיים וגם חרדה קלינית, מדיכאון מג'ורי, מפסיכוזה או ממאניה, יכולים לדווח שכיום או בעבר סבלו מהתמוטטות עצבים. על הפסיכיאטר לברר למה המטופל מתכוון כאשר הוא משתמש בצמד מילים זה.

אירועי חיים מורכבים שקשורים לבריאות, לכלכלה, לתעסוקה, לזוגיות ועוד, יכולים להוביל לתגובה נפשית חריפה ולנטרול מנגנוני החוסן של האדם. תחושת אובדן השליטה והקריסה יכולה להיות קצרה, של מספר שעות עד מספר ימים, או ממושכת של מספר שבועות או של חודשים. במצבים רבים רק בעזרת טיפול בשיחות או טיפול תרופתי מצליח האדם לחזור לתחושת שליטה ותפקוד תקינים.

מנגנוני חוסן נפשי יעילים מאפשרים לאדם להתמודד טוב יותר עם מצבי חיים מורכבים. לדוגמא, חייל במלחמה עם מנגנוני חוסן נפשי יעילים יוכל להתמודד עם הקשיים של המלחמה בצורה מאוזנת יותר. חיילים עם מנגנוני חוסן פחות יעילים עלולים לפתח ביתר סיכוי תסמונת פוסט טראומטית.

צריך לומר שגורמים נוספים החיצוניים לאדם כמו סביבה תומכת, חברות טובה יחזקו את מנגנוני החוסן ויאפשרו התמודדות טובה יותר. במלחמת חרבות ברזל החיילים מדווחים על תחושת ייעוד עוצמתית, על לוחמה משותפת ותמיכה ציוותית, ועוד ביטויים לעוצמה של החילות. אין ספק שהחוסן הנפשי מתחזק מאוד כאשר קיימת אחוות חיילים. כמובן שהיעדר מקורות תמיכה חיצוניים יגדילו את הסיכוי להרגיש מוצף עם קושי להתמודד. יש לומר גם שנסיבות טרגיות יכולות להשפיע קשות על כל אדם ו"למוטט" מנגנוני חוסן גם אצל אלו שחזקים נפשית.

הגורמים להתמוטטות עצבים

התמוטטות עצבים עשויה להתפתח עקב מגוון רחב של גורמים נפשיים, רגשיים וסביבתיים. הנה כמה מהם:

  1. לחצים ומתח נפשי: לחץ מן הסביבה, קשיים ביחסים, פרידה זוגית, עזיבה את הבית.
  2. אירועים טראומטיים כמו תאונות רכב, אובדן אהוב או אהובה, פציעה, פגיעה מינית או תקיפה
  3. מצבי דיכאון וחרדה הגורמים לתחושת התמוטטות עצבים
  4. חוסר יכולת להתמודד עם עומסים של החיים
  5. עומס עבודה ולחץ ביחסי העבודה
  6. מצבי בריאות של תחלואה פיזית, נפשית או נוירולוגית
  7. תחושת חוסר בטחון אישי
  8. קווי אישיות עם רגישות מוגברת לאירועי חיים וחולשה במנגנוני החוסן הנפשי

כל גורם לבדו או קבוצת גורמים המוזכרים ברשימה הקודמת עלולים להוביל למצב של התמוטטות עצבים.

מה מרגיש אדם במהלך התמוטטות עצבים?

קיימת שונות גבוהה בין אנשים בכל הנוגע לביטויים הקליניים של התמוטטות עצבים. הדיווח הקליני יהיה שונה בין גברים לנשים, בין צעירים למבוגרים ובין המשתייכים לתרבויות שונות. המשותף לכולם הינה התחושה שהאדם לא מצליח להתמודד עם המצב הנוצר; שהוא עומד "להתפרק מבחינה נפשית" ושלבדו הוא לא מסוגל. תחושה זו היא מאוד לא נעימה וכרוכה בכאב נפשי רב.

במקרים קיצוניים יכולה להופיע תחושת חוסר קשר עם המציאות. התופעה של התמוטטות עצבים גורמת לאדם להיות מאוד שונה למוכר לעצמו ואפילו המציאות יכולה להיראות לו שונה. סימפטומים פסיכיאטרים כמו דיכאון, דיסוציאציה, חרדה ופסיכוזה יכולים להתלוות לתחושה של התמוטטות עצבים וגם להיות הסיבה לתחושות אלו.

אפשר להבין את הנאמר מהדוגמא של אופירה. זו אישה כבת 33 אם ל- 2 ילדים שתיארה התפתחות הדרגתית וכואבת של סימני מצוקה נפשית. הקושי החל כאשר גילתה שבעלה בוגד בה והיה עליה להחליט מה לעשות. מחשבות הציפו אותה, מה לעשות? לעזוב אותו? להתגרש ממנו? לבגוד בו בחזרה? לעבור לבית הוריה ואז מה יקרה עם הילדים? התחושות הפיזיות של מתח ועצבים הציפו אותה. היא לא הפסיקה לבכות. חשה כעס גדול על בעלה, על הפגיעה באמון. הנטישה. השינה שלה הפכה לטרופה. היא לא רצתה לטפל לא בבית ולא בילדים. היא ביקשה חופשת מחלה דרך רופא המשפחה. אופירה חשבה כל הזמן איך הוא עשה לי את זה? האם הוא כבר לא אוהב אותי? אני לא מספיק שווה ומושכת בעיניו? תחושת הכעס הפנימי לא נתנה לה מנוחה. היא אפילו חשבה "בשביל מה להמשיך לחיות"?

תסמינים להתמוטטות עצבים

כפי שכבר נאמר התמוטטות עצבים אינה אבחנה רפואית. אנשים משתמשים במונח כדי להסביר מצב נפשי של מתח קיצוני המוביל לסימפטומים של חרדה, או דיכאון מלווים בתחושת סבל נפשי וקשיי תפקוד בתחומים רבים. הסימפטומים שונים בין אנשים וקיימות דרגות חומרה שונות. הסימפטומים כוללים:

סימפטומים נפשיים:

  • חרדה קיצונית עד כדי התקפי חרדה כולל תחושות של פחד, דאגה או פאניקה שהאדם מתקשה לשלוט עליהם
  • סימפטומים של דיכאון עד כדי דיכאון קליני. מאופיינים תחושת עצב, ייאוש, ריקנות, תחושת אובדן שליטה וחוסר הנאה מפעילויות מוכרות
  • הפרעות שינה כמו קושי בהירדמות, שינה שטחית, התעוררויות במהלך הלילה ולפעמים גם שינת יתר עם נטייה לשכב במיטה גם במשך היום. חלומות סיוטיים
  • חוסר יציבות רגשית עם תגובות רגשיות חדות המלוות בבכי. לפעמים התפרצויות של כעס
  • קשיי ריכוז, קשיים להחליט
  • תחושות של דיסוציאציה, של תפיסה אחרת של המציאות הסביבתית, מחשבות רבות על האירוע הטראומטי
  • במקרים קיצוניים מחשבות על מוות ואף ניסיון אובדני

סימפטומים פיזיים:

  • סימפטומים פיזיים כמו קוצר נשימה, כאבים בחזה, סחרחורת ודפיקות לב המלווים את תחושת החרדה או הפאניקה
  • סימפטומים המלווים את המתח הנפשי כמו כאבים בשרירים, כאבי ראש, סחרחורת
  • הזעת יתר גם ללא קשר לפעילות ספורטיבית
  • שינויים בתיאבון ובהרגלי אכילה מלווים בתחושות של עיכול לא תקין או בחילות
  • תחושות של עייפות פיזית ושל חוסר כוח גופני
  • סימפטומים של הפרעות קליניות כמו דיכאון קליני, מצבי חרדה או משברים פסיכוטיים
  • ירידה בתקפוד המיני

סימפטומים התנהגותיים:

  • התרחקות מפעילויות חברתיות וחוסר רצון להתרועע עם חברים או ללכת למסיבות או חגיגות
  • חוסר עניין בפעילויות מהנות של החיים, הימנעות מעיסוקים מהנים, קשיים בעבודה והיעדרויות מהעבודה
  • שימוש יתר באלכוהול או סמים
  • קשיי תפקוד במישורים כמו בבית, בעבודה, עם המשפחה

במקרה שהאדם חש תחושות של התמוטטות עצבים חשוב לפנות לגורם טיפולי מוסמך.

איך מטפלים בהתמוטטות עצבים?

חומרת התחושות של "התמוטטות עצבים" קובע את צורת הטיפול המומלץ ואת בעלי המקצוע שכדאי לערב בטיפול. כאשר התחושות הנפשיות, הפיזיות וההתנהגותיות הן יחסית קלות ניתן להתייחס לתסמינים כמסמנים שינויים של החיים ולצאת למשל לחופשה מהעבודה, לעשות תרגילי הרפיה ותרגילי נשימה. במצבים מורכבים יותר כדאי לפנות לבעל מקצוע בתחום של בריאות הנפש, לבצע הערכה קלינית והכוונה טיפולית אישית. צריך לזכור שהבראה ממשברים נפשיים הינו תהליך הדורש סבלנות והתמדה. תמיכה סביבתית בדרך כלל עוזרת להחלים.

האופציות הטיפוליות כוללות:

  • טיפול פסיכותרפי. שיטות כמו טיפול CBT, EMDR, DBT, דמיון מודרך ופסיכותרפיה בינאישית יכולים לסייע בזיהוי ואיזון המקורות הנפשיים של המשבר
  • טיפול זוגי ומשפחתי. כאשר מקור התחושות של הסבל הנפשי נובעות מקשיים בזוגיות או בתפקוד המשפחה
  • טיפול תרופתי. תרופות הרגעה, תרופות נוגדות דיכאון ותרופות נוגדות פסיכוזה הן בשימוש נפוץ אחרי אבחון קליני
  • תרפיה עצמית או של עזרה עצמית. כל שיטה שעוזרת לאדם לשלוט טוב יותר על מצבי המתח באות בחשבון. כל אדם בודק מה מתאים לו. שיטות כמו: פעילות פיזית (אירובית או של כוח), תגרילי הרפיה, תרגילי נשימה, הימנעות משתיית אלכוהול מרובה או משימוש בסמים, יכולות לסייע בשליטה על תחושת הסבל הנפשי
  • תמיכה סביבתית: בני משפחה, חברים, קהילות חברתיות או דתיות, אנשים חשובים בחיים של האדם היכולים להיות מקור לתמיכה בזמנים הקשים. תמיכה סביבתית תעזור להתגבר על תחושת הבדידות המאפיינת משברים נפשיים ויכולה גם לעודד ראייה חיובית יותר של העתיד
  • לימוד שיטות ודרכים לשליטה על מקורות הסטרס. שיטות של STRESS MANAGEMENT התפתחו מאוד במשך השנים. הם כוללים: לימוד יכולות לקביעת יעדים וגבולות הפעילות, לימוד לשלוט על הזמנים, להבין מה הגבולות הרצויים בהתנהגות ולדעת לקבוע סדרי עדיפויות בחיים. שימוש בשיטות אלו יכול להקטין מאוד תחושות של עומס נפשי קיצוני
  • שינויים בסגנון חיים מתלווים תמיד לשיטות המסייעות לשליטה הטובה יותר בסטרס. הביטוי "יש לי יותר מידי דברים על הצלחת" מבטה צורך לשינוי במורכבות החיים. פיתוח תחומי עניין חדשים, פיתוח אסרטיביות, יכולים להקטין את הסטרס הרגיל של החיים
  • איזון בין העבודה והפנאי. אין ספק שהחיים בישראל עקב סיבות רבות לחוצים מאוד. הרבה אנשים עסוקים בו זמנית בקידום הפרנסה, פיתוח זוגיות או משפחה, לימודים, מילואים ועוד. הערכה תקופתית של האיזון או חוסר איזון בין החלקים השונים של החיים יכולה להוביל לאיזון מחודש וטוב יותר.

הגישה הטיפולית של פרופסור גרינהאוס

מטופלים הפונים לקליניקה של פרופסור גרינהאוס עקב התמוטטות עצבים עוברים הערכה פסיכיאטרית ראשונית במטרה להבין את התסמינים של המטופלים, הדחיפות שבטיפול, הצורך בטיפול תרופתי והצורך-ורצון המטופל-להתחיל טיפול בשיחות טיפוליות עם צוות המרכז. רוב המטופלים של פרופסור גרינהאוס מקבלים בו זמנית טיפול תרופתי וטיפול פסיכותרפי.

העדיפות היא שהמטופלים הזקוקים לטיפול בשיחות יעשו זאת במסגרת הקליניקה של פרופסור גרינהאוס אך הוא משתף פעולה עם המטפלים בקהילה ועושה מעקב צמוד לפי הצורך.

מאוד חשוב להעריך את המצב הנפשי של המטופל. עד כמה החרדה והדיכאון עוצמתיים? האם קיימות מחשבות אובדניות? האם קיימת תוקפנות כלפי עצמו או כלפי אחרים? האם קיים מצב פסיכוטי? האם האדם זקוק לאשפוז? עד כמה איכות החיים נפגעה?

הטיפול התרופתי יכול לכלול סוגים שונים של תרופות כמו: תרופות הרגעה, תרופות נוגדות דיכאון, תרופות מייצבות מצב רוח ותרופות נוגדות פסיכוזה.

מקרה של התמוטטות עצבים שטופל בהצלחה על ידי פרופסור גרינהאוס וצוות הקליניקה מיינד קליניק.

דנה ( שם בדוי) הינה בחורה בת 24 רווקה, סטודנטית באחת המכללות בישראל. פנתה לפרופסור גרינהאוס עקב מצב נפשי חריף ולא מאוזן שכלל מחשבות אובדניות, תחושת סבל נפשי ניכר וחוסר תפקוד בכל המישורים. בתהליך אבחון נעשה ברור שלדנה קשיים נפשיים מגיל מאוד צעיר. קשיים אלו כללו שימוש בסמים קלים, חוסר בהירות בזהות המינית שלה, מציאת תירוצים לכשלים בחיים עד כדי שימוש בשקרים. המצב הגיע למשבר אחרי שמצאו אותה מעתיקה במבחנים, שבעקבותיו סולקה מהלימודים.

בבדיקה הקלינית של דנה אבחנתי מצב של דיכאון קליני, שינויים תכופים במצב הרוח וקווים ברורים של הפרעת אישיות גבולית. המלצתי על שילוב של תרופות נוגדות דיכאון, תרופות לאיזון מצב הרוח וטיפול בשיחות בצורה אינטנסיבית.

במהלך שנתיים של הטיפול חל שינוי מהותי במצב דנה. הטיפול התרופתי איזן את מצבה הקליני ואפשר התייחסות לקשייה בחיים ולאישיות שלה. דנה גילתה עניין רב בטיפול ובשיקום הנפשי שלה. היא הצליחה להבין יותר מה הם רצונותיה בחיים, כמו כן בלימודים ובזוגיות. כעבור 3 שנים דנה התחתנה, סיימה את הלימודים שלה ונכנסה להריון.

סיכום

התמוטטות עצבים, מונח שאינו קליני, מתאר מצב של סבל נפשי רב שמופיע אחרי אירועי חיים ולפעמים מופיע גם באופן ספונטני. רצוי להפנות לבעל מקצוע בתחום בריאות הנפש שיכול להעריך את מורכבות המשבר ולהציע טיפול מתאים. עבור מקרים קלים טיפולים הכוללים הרגעה, שינוי סגנון חיים, לימוד שיטות הרפיה יכולים להספיק. מקרים מורכבים יותר זקוקים לטיפול תרופתי משולב עם טיפול נפשי יתכן לטווח קצר, או גם לטווח ארוך יותר.

חוסן נפשי: הדרך לבניית החוסן הנפשי

חוסן נפשי: הדרך לבניית החוסן הנפשי

כותב המאמר: פרופסור לאון גרינהאוס

הביטוי "חוסן נפשי" מתייחס ליכולת לגייס כוח התמודדות מול מצוקה. בעתות משבר, בחלק מהמקרים, מצוקה נפשית עלולה להיווצר ללא כל סיבה שניתן לזהות. היא מופיעה פתאום (לכאורה) עם השפעה על הרגשות, המחשבות, תפיסת המציאות וכן על התפקוד. למצוקה הנפשית גם יכולת השפעה מזיקה על הבריאות הפיזית. לכן חשוב להבין איך להתמודד, איך לפתח ואיך לשמר את החוסן הנפשי.
במאמר זה אתייחס לנושא החוסן הנפשי ואסביר איך ניתן להתמודד עם מצוקות ומשברים שמערערים חוסן זה.

מהו חוסן נפשי?

חוסן נפשי מוגדר על ידי הארגון הפסיכולוגי בארצות הברית כתהליך של הסתגלות נפשית טובה מול האתגרים של החיים. אתגרים אלו יכולים להיות קשורים למצבים רבים כמו: טראומות, טרגדיות אישיות, קשיים משפחתיים ובמערכות יחסים, התעללות, מחלות, תאונות, קשיים בעבודה ועוד.

התהליך שונה בין אנשים והוא לא רק תכונה או נטייה אישיותית. חוסן מתבטא בהתנהגויות ופעולות, מחשבות ותפיסות שכל אדם יכול ללמוד ולפתח. מחקרים הראו שאפשר ללמוד ולפתח חוסן. בעולם דוגמאות רבות של התמודדות מול מצבים קטסטרופליים. לדוגמא, התגובה של תושבי ניו יורק לאסון מגדלי התאומים. במדינת ישראל ההתגייסות של העם אחרי האסון של ה- 7 לאוקטובר הינה דוגמא מצוינת של עוצמת החוסן הנפשי הקולקטיבי של המדינה. בתוך החוסן הקולקטיבי העוצמתי יהיו יחידים שיתמודדו טוב יותר ואחרים שיפתחו תגובות דחק לאירועים הללו.

איך מחזקים חוסן נפשי?

חיזוק החוסן הנפשי דורש רצון והתמדה. כפי שמצליחים לפתח את הכושר הגופני ואת חוזק השרירים אפשר לפתח חוסן נפשי דרך תרגול ואימון. חשוב להתמקד ולבסס הרגלים בריאים ולא למצוא פתחי מילוט כמו סמים או אלכוהול.

חיפוש הדרך לראייה ופיתוח מחשבות בריאות, מאפשרת לנו לעבד ולתרגם את אשר קורה לנו במציאות, אחרת. התבוננות על המצב מנקודות מבט שונות, מאפשרת קבלת החלטות מושכלות, טיפוח תחושת שליטה ומיומנות בהתמודדות עם הנסיבות המאתגרות. זהו תהליך קוגניטיבי שמסייע בפענוח המורכבות של כל סוגיה הגורמת למצוקה, כך שניתן לפתח ראייה מציאותית של אפשרויות הסתגלות והתמודדות, בעלות תוצאות עתידיות.

אפשר ללמוד על השלבים השונים של פיתוח חוסן פיזי ונפשי דרך דוגמא של אדם המחליט להתכונן לריצת מרתון. כדי להביא את עצמו לכשרות הפיזית והנפשית הנדרשת לריצת מרתון על האדם לפתח תוכנית סדורה של בניית כושר גופני וסיבולת (חוסן) נפשית. תוך 3-4 חודשים הוא מביא את עצמו לתחושת מוכנות. אומנם דוגמא זאת באה מעולם הספורט אבל היא מתמצתת את התהליך של פיתוח כושר גופני וחוסן נפשי. התוכנית של אותו אדם כוללת החלטה להתכונן לריצת מרטון, תכנון הפעולה לבדו או בעזרת מאמן, פעילות פיזית המגדילה את כושרו בהדרגה, אכילה מתאימה, שעות שינה מבוקרות והכנה נפשית למאמץ האדיר שריצת 42 קילומטר דורשת.

אנשים שהחוסן הנפשי שלהם מעורער, אוספים נתונים לרוב שליליים, ומתרגמים אותם לתובנות המקטינות את יכולת ההתמודדות. אפשר ללמוד ולעשות אחרת.

לפי מודל החוסן הרב-ממדי, יש מספר דרכים עיקריות להתמודדות במצבי דחק ולפיתוח חוסן נפשי. עם זיהוי אחד או יותר מהערוצים האלו כפרמטרים שנוגעים לחייכם, תוכלו לקבל כלים יעילים להתמודדות:

חיבוק מחשבות בריאות

חשוב לראות את הדברים בפרספקטיבה. יש קשר הדוק בין הדרך שהאדם חושב ולרגשות שהוא חש. אם מחשבות של כישלון, שליליות ופסימיות משתלטות על החשיבה, האדם יתקשה להתמודד עם המצוקה. לעומת זאת אם האדם מחפש דרכי התמודדות חיוביות והגיוניות ולא חושב שהאירוע נראה כמו "סוף העולם שלו", מצבו הנפשי יישאר מאוזן יותר. למרות שקשיים יכולים להיות משמעותיים הדרך שאנו חושבים עליהם ומתייחסים אליהם, מאפשר לנו התמודדות טובה יותר.

לדוגמא אדם המתמודד עם קשיים כלכליים במשפחה. אם הוא אומר לעצמו (וגם למשפחה) שקיימת בעיה בניהול הכלכלי של המשפחה ויש לערוך תוכנית (בעצמו או בעזרת יועץ) הבראה כלכלית, הוא פועל בדרך של מחשבה בריאה ורואה דברים בפרספקטיבה הנכונה. אם הוא מחליט לקחת עוד הלוואה ולא משנה שום דבר בניהול הכלכלי (משתמשת בסכום ההלוואה לעוד נסיעה משפחתית) הוא לא פועל במחשבה בריאה. הימנעותו מהחלטה מטיבה לא פותרת את הסוגיה הכלכלית של המשפחה.

הכרה במציאויות החיים המשתנות. שינוי הינו חלק מן החיים וצריך לקבל שלפעמים מתרחשים דברים בלתי מתוכננים או בלתי נשלטים שהאדם לא יכול לשנותם. אם הוא מסתגל לרעיון של שינוי בלתי צפוי, הוא ימצא דרכים חדשות להתמודד עם המצב שהשתנה.

כתוצאה מאירועי 7-10-2023 נוצר מצב בו אנשים רבים פונו מבתיהם ונאלצו לשנות מקום מגורים, מקום עבודה, מסגרות לימוד של הילדים ואף מערכת יחסים עם הסביבה. אומנם מסגרות המדינה מנסות להגיש עזרה למפונים, עדיין נדרש מאמץ רב מהיחידים והמשפחות כדי להסתגל למצב החדש. ברור שחלק מהמפונים יפעילו מנגנוני התמודדות בריאים של "הכרה במציאות חיים משתנה" וישתלבו בדרך של השינוי, אבל חלק מהתושבים יישארו בהלם של השינוי ואי יציבות חייהם ויתקשו להסתגל.

שמירה על הסתכלות חיובית. למרות שקשה לשמור על פרספקטיבה חיובית כאשר עוברים אירועי חיים מורכבים, אפשר לחפש את ההזדמנות שנוצרה בעקבות הקושי. אפשר לכוון את ההתמודדות לפתרונות מתאימים יותר, בהם יש הכי הרבה סיכוי הצלחה והכי פחות נזק לאדם.

יציאה לפנסיה מהווה סיטואציה בה האדם צריך להתמודד עם מצב חדש בו הוא צריך להתמודד עם מחשבות כמו: כבר לא רוצים אותי, לא זוכרים אותי ותרומתי, נשכחתי , אני כבר לא חשוב וכו', לבין מחשבות כמו: אני אוכל לטייל יותר, אשנה כיוון עבודה, אראה יותר את הילדים ואת הנכדים ועוד. בדרך הראשונה החוסן הנפשי מתערער, לעומת זאת, בדרך השנייה יש שמירה על הסכלות חיובית ויצירת הזדמנות וכן המשך התפתחות.

חיזוק תעצומות הנפש. בזמני מצוקה כדאי לזכור ולהיזכר במצבים בעבר בהם האדם התמודד בהצלחה והתגבר. ניסיון העבר יכול ללמד אותנו על יכולתינו ולסייע בהתמודדות העכשווית.

כאשר בני זוג נפרדים רגשות של השפלה, כעס ועלבון יכולים להופיע ברקע של הפרידה. רגשות שליליים אלו נפוצים יותר אצל הנעזב. הצפה של מחשבות שליליות ושל פגיעות יכולים להוביל לתחושות דיכאון ואכזבה. התמקדות בזיכרונות העבר של יכולת ההתאהבות ושל היכולת להתרגש מיחסים , יחזקו את תעצומות הנפש של האדם ויתנו ביטחון שבעתיד עם האדם המתאים, תחושות אלו יחזרו ויוכלו להביא אושר מחודש.

מתן משמעות לחיים

מאז אירועי 7.10 ובזמן המלחמה, מהווים דוגמא מצוינת לכוח בעזרה לאחר. תושבי המדינה התמודדו עם המצוקה שהתעוררה בעקבות אירועים אלו עם גיוס כללי גם צבאי וגם אזרחי. אזרחים בכל הגילאים חיפשו איך ובמה להתנדב: מבישול אוכל עבור החיילים, איסוף בגדים עבור המפונים, מציאת מבנים חלופיים עבור מפונים, עזרה בקטיף בצפון ובדרום הארץ ועוד. רוח אחדות שטפה את העם ודרך זו עזרה ועוזרת בהתמודדות עם המצוקה הרבה שהתעוררה. עצם העשייה עזרה לשלוט טוב יותר על המצוקה, למצוא משמעות ולפעול באופן חיובי.

בגישה זו, אנשים מתמקדים בצורך להשיב לעצמם את התקווה, נתינת תוקף ומשמעות כשהם חווים מצבים מאתגרים. באמצעות אחיזה ובחינה עמוקה של האמונות ומערכות הערכים האישיות, ניתן לבנות חוסן נפשי, על מנת להתמודד עם זמנים מאתגרים.

למצוא משמעות דורש אומץ לנהל משא ומתן פנימי עם הכאוס החיצוני, במטרה למצוא תחושת ייעוד וכיוון שמתיישרים עם עקרונות וערכים אישיים. התמודדות זו חשובה לשמירה על חוסן נפשי ומשמשת כעוגן פסיכולוגי שעוזר לאנשים לשמור על יציבות, במיוחד כשהם מתמודדים עם תרחישים בלתי צפויים של החיים.

להרגיש כדי לצמוח

דרך זו מבוססת על התקדמות ביכולת להרגיש, גם בביטוי הרגשות וגם בהכרה ונתינת תוקף לתחושות הפנימיות. כשאנו מתקשים לבטא את אשר אנו מרגישים לרוב נתנהג את מה שלא נבטא במלים. לפעמים נחפש פתחי מילוט כמו שימוש באלכוהול או סמים כדי להקהות רגשות מטרידים ולטשטשם. הדרך בה נאפשר להרגיש כדי לצמוח מהווה קבלה, ביטוי ועיבוד של קשת המחשבות והרגשות המורכבים באופן שמאפשר את ריפויים.

טיפול רגשי (פסיכותרפיה, טיפול בשיחות) מחזק את היכולת להרגיש ולצמוח. במהלך הטיפול האדם מעלה זיכרונות, אירועים או מצבים המעוררים אצלו מתח נפשי. התהליך הטיפולי מאפשר לאדם להתבונן במצבים מורכבים אלו ולהבין את הרגשות המתעוררים. היכולת להביע רגשות אלו מחזק את התובנות של המטופל ומאפשר לו ויסות הרגשות ואיזון מחודש.

ביטוי מילולי של רגשות מאפשר בחינה מחודשת של הרגשות המוקצנים, באופן שיוביל לתובנות ולקבלת החלטות שאחרת עלולות להישאר מעורפלות. כך גם פעילויות שאינן מילוליות, כמו למשל פעילות יצירה אמנותית, האזנה למוסיקה מרגיעה או פעילות גופנית. פעילויות אלו מציעות מסלולים חלופיים לביטוי הרגשות שקשה לתפוס במילים ומספקות מוצא לביטוי אנרגיה רגשית.

פתיחות לאחרים

דרך זו דוגלת במעורבות בקשרים חברתיים, עם דגש על השתתפות בפעילויות קבוצתיות. היא מהווה טיפוח תחושת שייכות וביטחון וחיזוק קשרים חברתיים. תקשורת פעילה זו מאפשרת חלוקת חוויות ותחושות עם אחרים, הבעת הזדהות עם מצבי מצוקה של אחרים וקבלת תמיכה, מה שמאפשר לאנשים להתחזק ולחזק אחרים.

התנהלות זו מובילה לשיפור החוסן ולחיזוק תחושת השייכות והביטחון. דוגמא טובה מהווה ההתחברות של משפחות החטופים של מלחמת חרבות ברזל לידי קבוצה הפועלת ותומכת האחד בשני במטרתם המשותפת של החזרת החטופים הביתה.

פיתוח הדמיון והיצירתיות

ביטוי אמנותי ויצירתי הוא מנגנון התמודדות שמאפשר לאנשים להתגבר על קהות חושית, לבחון את רגשותיהם ולהביע אותם באופן מוחשי. בפעילויות כמו ציור, כתיבה, מוזיקה או ריקוד, אנשים יכולים לבטא את רגשותיהם ומחשבותיהם הפנימיות.

במקרים רבים, פעילויות יצירתיות מובילות להשגת תחושת הקלה ולקבלת תובנות שיתכן שלא ניתן היה להשיג בערוצי תקשורת אחרים.

דרך ביטוי זו מאפשרת לחקור את חוויות האדם מנקודת מבט אחרת. פעילות אמנותית מאפשרת יציאה מחוץ לתגובות הרגשיות המידיות והתבוננות על המצב מנקודת מבט יצירתית, מה שמוביל במקרים רבים לתובנות אישיות עמוקות ולשחרור רגשי.

רינה איבדה את בתה המתבגרת למחלת הסרטן. חברה טובה המליצה לה לקחת קורס פיסול וכך עשתה. בקורס זה מעבר לכך שגילתה כישרון חבוי בתוכה, היא ניתבה את האבל והאבדן ליצירתיות שעזרה לה מאד להתגבר על הדיכאון שחשה משך חודשים.

פעילות גופנית – ערוץ חיוני ופעיל

פעילות גופנית הינה דרך חשובה ומומלצת לכל הגילאים. היא משפרת את הרווחה הנפשית והפיזית. פעילויות כמו ריצה, שחיה, רכיבה על אופניים או יוגה מעודדות זרימת טבעית יותר של הגוף ושל הרוח. פעילות גופנית מאפשרת פיתוח חוסן נפשי והתמודדות עם מצוקה. ארגוני בריאות בעולם ממליצים, לכל הגילאים, פעילות אירובית בין 150-300 דקות לשבוע כדרך לשמור על בריאות גופנית ונפשית.

באופן דומה, משימות ארגוניות כמו ניקיון או גינון מספקות תחושה של שליטה והישג. כלים אלו יעילים להתמודדות עם חרדה ויוצרים חיזוק של החוסן הנפשי.

על כל אדם למצוא ולפתח את דרכי ההתמודדות המתאימות לו יותר. חשוב לא לוותר ולהימנע מתחושות תסכול כששיטות שעבדו אצל אחרים לא שיפרו אצלכם את החוסן הנפשי.

חוסן נפשי בקרב בני הגיל השלישי

חוסן נפשי בקרב בני הגיל השלישי מתבטא בעיקר ביכולת להתמודד עם האתגרים הייחודיים הנלווים להזדקנות. בגילאים מבוגרים, אנשים נוטים להתמודד עם מגוון גורמי לחץ הכוללים:

  • בעיות בריאות
  • אובדן של יקיריהם
  • שינויים בסטטוס החברתי
  • ירידה בניידות או העצמאות.
  • קשיים כלכליים ואובדן הכנסה אחרי יציאה לגמלאות

עם זאת, בני הגיל השלישי עם חוסן נפשי מפותח מסוגלים להתמודד טוב יותר עם אתגרים אלו. חוסן זה מתפתח לאורך החיים וכולל חוויות מגוונות, התמודדות עם מצוקות ולמידה מתוכם, ופיתוח אסטרטגיות המאפשרות להם לשמור על השקפה חיובית.

טיפוח החוסן הנפשי אצל בני הגיל השלישי קשור היטב לרווחתם הכללית ולאיכות חייהם. כאמור הקפדה על שיטות כמו מיינדפולנס, פעילות גופנית קבועה והמשך למידת תחומים חדשים, משפיעים באופן משמעותי על בריאותם הנפשית.

פעילויות אלו מאפשרות לשמור על תפקוד מוחי תקין ומסייעות בטיפוח תחושת מטרה ושייכות, שהם המרכיבים חשובים לחוסן הנפשי. היכולת להסתגל לשינויים, למצוא מקורות חדשים של שמחה והגשמה, ולהתמודד עם מצוקות החיים בפרספקטיבה מאוזנת הם סימני ההיכר של בני הגיל השלישי בעלי כוח נפשי איתן.

החוסן של הגיל השלישי משמש לא רק כנכס אישי של האדם, אלא גם כמקור של השראה והכוונה לדורות הצעירים.

חוסן נפשי בקרב ניצולי שואה

חוסן נפשי בקרב ניצולי שואה מגלם עדות עמוקה ליכולתה של הרוח האנושית להתגבר על מצוקה שהדעת לא יכולה לסבול. לאחר שהניצולים עברו אכזריות קיצונית, אובדן וטראומה, חלקם הציגו ומציגים דוגמאות יוצאות דופן של חוזק פסיכולוגי וכושר הסתגלות.

חוסן זה מבוסס על שילוב של מנגנונים פסיכולוגיים, תמיכה חברתית ורצון בלתי נלאה למצוא משמעות ומטרה בחיים למרות זוועות העבר.

ניתוב הסבל לאפיקים חיוביים

ניצולים רבים התמקדו בבניית חיים מלאים, מלאי משמעות ותקווה לעתיד, למרות סבל העבר. מביניהם יש כאלה שניתבו את החוויות הטראומטיות שלהם לפעילויות חיוביות, כמו למשל לחימה לזכויות אדם, מתן עדויות על פושעי המלחמה, חינוך אחרים לסכנות של שנאת חינם וחוסר סובלנות לשונה, כל זאת למרות סבל העבר.

יכולתם לשמור על תקווה, לטפח חיים חברתיים ולבנות תחושת זהות ושייכות מדגישה את הרב-גוניות של החוסן כתופעה אישית וקולקטיבית. החוסן שהפגינו וממשיכים להפגין ניצולי השואה מציע היום תובנות מדהימות הנוגעות לכוח הסיבולת האנושית והיכולת להירפא.

עם זאת יש לציין שרבים מהניצולים לא הצליחו לשקם את חוסנם הנפשי והפיזי וטראומת השואה נשארה והשפיעה על כל מישורי חייהם כל עוד הם היו בחיים.

החוסן של ניצולי השואה מהווה נושא למחקרים ודיונים רבים בתחומי הפסיכולוגיה, ההיסטוריה ומדעי החברה. חוקרים בדקו את האופן בו ניצולים התמודדו עם טראומה, אובדן ושיקום חייהם לאחר השואה.

נושאים עיקריים למחקר התמקדו בבחינת תפקיד התמיכה החברתית, היבטים תרבותיים ודתיים, ובניית משמעות מתוך סבל. זאת, למרות הצלקות העמוקות שהותירו חוויותיהם. ניצולים רבים הצליחו לבנות חיים מוצלחים, לבנות משפחות, ליצור קשרים עמוקים ומשמעותיים ולתרום באופן משמעותי לקהילותיהם.

הסיפורים שלהם משמשים תזכורת חשובה לאפשרויות ההחלמה והצמיחה גם לאחר טראומה עמוקה, ומציעים תקווה והדרכה לאנשים המתמודדים עם מצוקה על כל צורותיה. מורשתם של ניצולי השואה ממשיכה לעודד את הדורות הבאים לטפח חוסן, לאמץ את אפשרויות החיים וההמשכיות ולזכור את חשיבות החוסן בהתפתחות האנושית.

המפגש שבין הפסיכולוגיה והביולוגיה של החוסן הנפשי

כבר התייחסנו לעובדה שמצבי דחק הם חלק מהחיים הרגילים שלנו, אבל לא כולנו מגיבים באותה צורה למצבי דחק דומים. חלק מהאנשים יכולים להגיב לטראומה ודחק עם פגיעה נפשית ותפקודית הנמשכת כל החיים. אחרים מגיבים לאותם המצבים עם תגובות מתונות יותר ואפילו מתפתחים רוחנית ונפשית בעקבות אירוע הדחק. מה קובע שהשונות בין התגובות תהיה רחבה כל כך? במאמר סקירה נרחב על נושא הנוירוביולוגיה של החוסן הנפשי, מנסים קטומס ושותפיו (2019) לתת תשובה לשאלות הללו.

לפי אותה סקירה המערכות הביולוגיות החשובות בתגובה לדחק הן מערכת העצבים האוטונומית והמערכת האחראית על הפרשת הורמון בשם קורטיזול. שתי מערכות אלו מופעלות במקביל מול מצבי דחק. מערכת העצבים האוטונומית גורמת להפרשת חומר ביולוגי בשם אפינפרין שביחד עם הקורטיזול, הם צמד של הפרשות גופניות המכינות את הגוף להתמודדות עם מצבי דחק.

גובה התגובה הפיזיולוגית לדחק מושפעת מהרבה גורמים, גורמים כמו עוצמת הדחק, משך האירוע, ממבנה האישיות של האדם והרקע האישי וההתפתחותי שלו. תגובתיות מוגברת ומתמשכת של מערכות אלו נקשר להופעה של מצבים נפשיים כמו דיכאון וחרדה וגם כרקע למחלות גופניות. מחקרים מצאו שרמת החוסן של אנשים משפיע על התגובתיות של מערכות אלו. אנשים מרקע התפתחותי מאוזן ואופי חיובי (אופטימיות) נוטים פחות לתגובות ממושכות של מערכת זו.

לעומת זאת, אנשים עם נטייה להתמודדות פסיבית עם מצבי דחק או עם נטייה להיכנס לייאוש רגשי, נוטים להישאר במצב של ערנות מוגברת של מערכות אלו, ערנות מוגברת זאת מגבירה את הרגישות לתגובות פוסט טראומטיות.

לפי קטומה ושותפיו ישנם מערכות רבות נוספות, כולל המערכת הלימבית במוח, שמעורבות באופן הדוק עם תגובות הסטרס. הסבר מקיף של אותן המערכות אינו מתאים למאמר זה. הבנת התגובה של מערכת העצבים האוטונומית ושל הקורטיזול מספיקה כדי לחזק את הקשר שבין אירועי דחק, אישיות האדם, תפקוד המוח, תפקוד הגוף והחוסן הנפשי.

PSYCHIC NUMBING – קהות נפשית והקשר לפוסט טראומה

קהות רגשית משמשת כמנגנון הגנה פסיכולוגי, המסייע לנפגעים להתמודד עם הלחץ והטראומה באמצעות ניתוק מרגשותיהם. מנגנון הגנה זה מאפשר להמשיך עם חיי היומיום מבלי שהרגשות העזים הנקשרים לזיכרונות הטראומטיים ישבשו את יכולת התפקוד שלהם.

במלחמה מנגנון זה מאפשר לחיילים לשרוד ולהילחם מבלי להתפרק מהחוויות הקשות שהם חווים.

יחד עם זאת, למרות ההקלה הזמנית בכאב לכאורה, קהות נפשית עלולה להפריע לתהליך הריפוי מכיוון שהיא משפיעה על היכולת להתחבר לאחרים, ליהנות מהחיים וליצור חוויות רגשיות משמעותיות. הניתוק אינו מוגבל לרגשות שליליים, אלא עשוי להתרחב גם לרגשות חיוביים, מה שמוביל לתחושה מתפשטת של ניתוק וריקנות.

הקשר המורכב בין התגובות המגנות על הנפש מפני טראומה - לבין ההשלכות ארוכות הטווח

התמודדות עם קהות נפשית בתוך מסגרות טיפוליות כרוכה בשילוב מחודש וזהיר של החוויות הרגשיות, במטרה לסייע לאנשים במצב זה להתעמת בבטחה עם פחדים ולעבד את הטראומה מבלי לחוות מצוקה עמוקה.

השיטה הטיפולית של מיינדפולנס, ויסות רגשי וחשיפה לזיכרונות טראומטיים בסביבה מבוקרת ותומכת, יעילה בהתגברות על קהות נפשית. גישה זו מציבה את המטרה של השבת היכולת לחוות מגוון שלם של רגשות, כולל רגשות הקשורות לטראומה. במסגרת תומכת האדם יכול לחוות את מגוון הרגשות הקשורות לטראומה בלי תחושת קהות או איום על השלמות הפסיכולוגית של האדם.

קהות רגשית בהפרעת דחק פוסט טראומטית: כיווני מחקר נוכחיים ועתידיים

קהות רגשית היא היבט עיקרי של הפרעת דחק פוסט טראומטית. במחקר שנערך על ידי מדענים מטעם National Institutes of Health (NIH) (המכונים הלאומיים לבריאות), באפריל 2002, נבחנו האופנים שמובילים אנשים לתגובות רגשיות לטראומה. המחקר הציג גם רעיונות שמסבירים את המושג קהות רגשית.

המדענים בחנו שיטה חדשה לחשיבה על האופן שבו אנשים מתמודדים עם רגשותיהם בעקבות טראומה. ממצאי המחקר הראו שטראומה עלולה להוביל לרגשות חזקים מאוד כמו פחד, אימה וחרדה, שיכולים להימשך זמן רב מאוד ולהשפיע רבות על האדם.

המחקר הראה שאנשים עם פוסט טראומה עדיין יכולים לחוות ולהפגין את כל קשת הרגשות שהיו להם לפני האירוע הטראומטי. מסקנת המחקר היא שאנשים עם PTSD אינם "קהים רגשיים" בשל הטראומה שלהם.

המדענים מאמינים שאנשים אלו רגישים מאוד לרגשות שליליים. כלומר, הם זקוקים לחוויות חיוביות חזקות יותר כדי להרגיש ולבטא רגשות חיוביים אחרים כמו פעם, לפני הטראומה. בנקודה זו, פרופסור גרינהאוס מסייע למטופלים להתמודד עם מצבי קהות נפשית באמצעות כלים יעילים, שמוצגים בפרק הבא.

איך מחזקים חוסן נפשי בקליניקה של פרופסור גרינהאוס

קהות נפשית הנובעת מפוסט טראומה עלולה להימשך זמן רב ולגרום לנזק נפשי חמור. ההשלכות מתרחשות במיוחד לאחר תרחישי מלחמות, תאונות או התעללות. התחלת טיפול בשלב מוקדם מסייעת להפחתת הסבל, והמטרה היא לסייע לאנשים לחזור ולתפקד היטב בחייהם. בתחילה, הטיפול עשוי לכלול טיפולים בדיבור ולעיתים תוכנית הטיפול תשלב גם טיפול תרופתי או טיפולים מתקדמים כמו גרייה מגנטית או טיפול בקטמין.

מטרת הטיפול היא למנוע החמרה של קהות נפשית שתתפתח לחרדה חמורה. ברוב המקרים, ומעבר לטיפול בשיחות, תכנית הטיפול תכלול גם תרגילי מיינדפולנס, מדיטציה, דמיון מודרך ותרגילי הרפיה. אם מופיעים תסמינים נוספים של PTSD מורכב כמו דיכאון, חרדה או קשיי שינה, יש לשלב טיפול תרופתי מותאם לתופעות.

בקליניקה של פרופסור גרינהאוס, תוכנית הטיפול מתמקדת בטיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT), כגישה יעילה להפחתת תסמיני קהות נפשית שעשויים להופיע לאחר טראומה.

סיכום

במאמר זה פתחתי את נושא החוסן הנפשי והחשיבות שלו בהתמודדות עם המצוקות של החיים. התייחסנו לעובדה שחוסן נפשי הוא בחלקו מולד אבל גם ניתן לחוזקו ולפתחו במהלך החיים. הרחבתי על שיטות שונות שמסייעות לפתח את החוסן הנפשי. בהמשך התייחסתי לסוגיות ממוקדות של החוסן כמו חוסן בגיל השלישי ובאוכלוסייה של ניצולי שואה.

בקליניקה של פרופסור גרינהאוס ניתן דגש על פיתוח החוסן הנפשי דרך שיטות של טיפול נפשי ושל טיפול תרופתי. אין ספק שמטופלים פסיכיאטרים מתחזקים עם עבודה מכוונת לפיתוח החוסן הנפשי.

מקורות

1. BUILDING YOUR RESILIENCE AMERICAN PSYCHOLOGICAL ASSOCIATION

2.להד (2006) חוסן המודל הרב ממדי.

3. Neurobiology of Resilience: Interface Between Mind and Body. Cathoma et al 2019

טראומה - אבחון וטיפול בתופעה

טראומה

כותב המאמר: פרופסור לאון גרינהאוס

טראומה היא תופעה אנושית מורכבת מבחינה פסיכולוגית ורגשית. לטראומה נפשית השפעות רבות על החיים של האדם. במאמר זה נסקרים הסוגים השונים של טראומה והמאפיינים העמוקים שלה. במהלך המאמר יש התייחסות להשפעות המטלטלות של אירועים טראומטיים חמורים ועד להשפעות המתמשכות של טראומה כרונית ופוסט טראומה.

פרופסור לאון גרינהאוס, פסיכיאטר עם התמחות בינלאומית לטיפולים בדיכאון ובחרדה, בוחן את הביטויים המגוונים של חוויה אישית עמוקה זו, ומציג את הדרכים היעילות ביותר לטיפול והתמודדות.

כדי להתמודד היטב עם טראומה ולטפל בה נכון, חשוב להבין את הממדים הפסיכולוגיים, הרגשיים והפיזיולוגים שלה. חוויות טראומטיות, בין אם הן נובעות מתקרית בודדת או מחשיפה ממושכת, משבשות את שיווי המשקל העדין של הרווחה הנפשית והרגשית, ולכן חשוב לקבל את הטיפול המתאים.

הנקודה שחשוב להפנים היא שמעבר להשפעות ולהשלכות על הסובלים מטראומה, היא עלולה להשפיע גם על רופאים, צוותי רפואה אחרים, מערכות יחסים, קהילות ודורות. אצל כל אדם, המוח מעבד אירועים טראומטיים באופנים שונים, וההשלכות של תגובות ההסתגלות לטראומה עלולות להיות ארוכות טווח.

כאן נכנסת לתמונה הפרעת דחק פוסט טראומה (PTSD) ומצבי בריאות נפשיים אחרים הקשורים, שעלולים להתעורר אם לא מטפלים בטראומה באופן מקצועי, יסודי ומקיף. הטיפול המוצע ב'מיינד קליניק' מספק תקווה והדרכה לסובלים ולתומכים בהם, ופרופסור גרינהאוס מלווה אתכם לאורך כל הדרך.

מהי טראומה נפשית

טראומה, במובן הרחב שלה, היא תגובה פסיכולוגית לאירועים מאד קשים שנחווים. מצב זה עלול לנבוע מחוויות שפוגעות רגשית או פיזית עם השפעות שליליות ארוכות טווח על התפקוד והרווחה הנפשית, הפיזית, החברתית, הרגשית או הרוחנית.

בבסיסה, טראומה משבשת את תחושת הביטחון, והסובלים ממנה עלולים להרגיש שהעולם הוא מקום מסוכן ובלתי צפוי.

סוגים שונים של אירועים יכולים לעורר טראומה

כל אדם עלול לפתח טראומה כתוצאה מגורמים ואירועים שונים, כמו למשל:

  • תקריות חמורות כמו התקפות טרור. מלחמה
  • אסונות טבע
  • תאונות חמורות
  • תקיפות אישיות פתאומיות ואלימות כמו תקיפה מינית או שוד.

כל אחד מהאירועים הללו עלול לגרום לקורבנות לתחושת הצפה רגשית, בידוד וחרדה מוגברת. כך, לדוגמא, אירועי טרור, כמו הפצצה או ירי המוני, מלחמה, משפיעים על הקורבנות ועלולים ליצור אווירה מתפשטת של פחד וחוסר ביטחון גם באוכלוסייה רחבה יותר.

באופן דומה, תקיפה מינית וחשיפה לאלימות פיזית עלולות להוביל למצוקה פסיכולוגית עמוקה, ולנפץ את תחושת הביטחון והערך העצמי של הקורבן. בנוסף לאירועים חמורים אלו, ישנם גם מצבים טראומטיים כרוניים כמו חשיפה ממושכת למלחמה, התעללות או הזנחה.

ההשלכות הנרחבות וארוכות הטווח

נסיבות מתמשכות אלו עלולות להוביל לטראומה מורכבת, שעלולות להיות לה השלכות ארוכות טווח ונרחבות יותר. המלחמה בין ישראל לחמאס שפרצה ב-7.10.23, היא דוגמא למצב כזה. חשיפה מתמשכת לאיומים ולמציאות של מלחמה יכולה לגרום לתגובה טראומטית מתמשכת, שתשפיע על החיילים בחזית ומשפחותיהם, על האזרחים החיים בצל העימות, מי שנמצא בשבי והדואגים להם.

טראומה כזאת יכולה לחלחל לכל היבט בחיי היומיום, ולהשפיע על בריאות הנפש, מערכות יחסים ועל קהילות.

היווצרות הסוגים השונים של טראומה

טראומה נפשית הנובעת מאירוע בודד ומשמעותי מאופיינת לרוב בהשפעתה המיידית והעמוקה על מצבו הפסיכולוגי של האדם. טראומה מסוג זה יכולה להתרחש בעקבות מגוון אירועים – אונס, התעללות, פשע אלים או הישרדות מאסון טבע.

כך, לדוגמה, אדם ששרד רעידת אדמה הרסנית עלול לחוות פחד עז, חוסר אונים או אימה. תחושות אלו יכולות להימשך זמן רב לאחר האירוע, לשבש את חיי היומיום ואת בריאותו הנפשית. טראומה חמורה זו עלולה להוביל להפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD).

במצב זה, האדם משחזר ברציפות את האירוע הטראומטי באמצעות סיוטים ופלאשבקים, חווה חרדה קשה, ועשוי להימנע באופן אקטיבי ממצבים שמזכירים לו את הטראומה. האופי הפתאומי והעז של אירועים כאלה עלול להשאיר חותם מתמשך על הנפש, כך שללא תמיכה, סיוע וטיפול מקצועי, הסובלים מהטראומה יתקשו מאד להתמודד, להחלים וליהנות מחיים בריאים.

ההשלכות על המטפלים

טראומה נפשית יכולה להיות גם תוצאה של חשיפה מצטברת חוזרת ונשנית למצבי מצוקה. מצב זה שכיח במקצועות כמו שירותי בריאות. רופאים, אחיות ומטפלים מקצועיים, למשל, הנתקלים לעתים קרובות במצבים הכוללים מוות, פציעה קשה וסבל אנושי.

חשיפה מתמדת זו עלולה להוביל לטראומה משנית, שבה הטראומה לא נחווית ממקור ראשון, אלא באמצעות תהליך של הזדהות וטיפול במי שנפגע ישירות. הביטויים של טראומה משנית דומים לביטויים של טראומה ישירה, עם תסמינים כמו חרדה מוגברת, שחיקה וקהות רגשית.

מנגנון הגנה פסיכולוגי של רופאים ומטפלים

דוגמה לכך ניתן לראות אצל רופאי חדר מיון אשר לאחר התמודדות חוזרת עם מקרים קריטיים, עלולים למצוא את עצמם מותשים ומנותקים רגשית, כמנגנון הגנה פסיכולוגי מפני הזרם הבלתי פוסק של חוויות טראומטיות.

אנשי מקצוע אלו עלולים גם לחוות טראומטיזציה שילוחית, שבה הם מתחילים להפנים את המצוקה של המטופלים שלהם, מה שמוביל לשינויים בתפיסת עולמם ולירידה בתחושת הביטחון האישי והאמון אף שלהם באחרים.

עד עכשיו דיברנו על מאפייני הטראומה והאירועים שעלולים להוביל להיווצרותה. אבל כדי להבין את סוג הטיפול היעיל, חשוב להכיר את הגורמים לטראומה, כפי שהם מוצגים בסעיף הבא.

גורמים לטראומה

טראומה יכולה להיגרם ממגוון רחב של גורמים, שכל אחד מהם משתנה באופיו ובעוצמתו. כל אירוע או סדרת אירועים הנתפסים כמזיקים פיזית או רגשית או כאירועים מסכני חיים, עלולים להוביל לטראומה.

ניתן לסווג את הסיבות הללו באופן נרחב לחוויות אישיות ולגורמים סביבתיים או חברתיים. חוויות אישיות כוללות מפגשים ישירים עם אלימות, כגון תקיפה פיזית או מינית, אירועי טרור, שוד אלים, אונס או אובדן פתאומי של אדם אהוב.

כך, למשל, ניצולים מאירוע טבח עלולים לחוות טראומה עקב האיום המיידי על חייהם וההלם מהאירוע הבלתי צפוי. באופן דומה, קורבנות של תקיפה פיזית או מינית עלולים לסבול מטראומה עקב פגיעה עזה בביטחונם ובאוטונומיה שלהם.

גם לגורמים סביבתיים או חברתיים יש תפקיד משמעותי בגרימת טראומה

אלה כוללים מגורים באזור מוכה מלחמה, כמו למשל תושבי עוטף עזה, שחיים בצל השפעות הסכסוך המתמשך בין ישראל לחמאס. גם חייהם של תושבי הצפון מושפעים מהסכסוך בין ישראל לחיזבאללה. הללו עלולים לסבול מטראומה שמקורה בחשיפה המתמשכת לסכנה, לאובדן ולחוסר יציבות רגשית, פיזית וכלכלית.

וזה עוד לא הכול. טראומה יכולה לנבוע מחוויות פחות גלויות אך משפיעות באותה מידה כמו התעללות רגשית ארוכת טווח, הזנחה בילדות או התבגרות בתנאי עוני. מצבים אלו עלולים להוביל לטראומה מורכבת, המתפתחת עם הזמן ויכולה להשפיע על היכולת ליצור קשרים בריאים ולתפקד ביעילות בחיי היומיום.

כל אחד מהגורמים האקוטיים או הכרוניים, האישיים או הקולקטיביים, תורמים למאפיינים המגוונים של הטראומה ולהשפעתה העמוקה על יחידים וחברות.

הגורמים והמאפיינים של סוגי טראומה נוספים

טראומה משפיעה על כל אחד אחרת - גם על אלו שעברו את אותו אירוע מעיק. אבל קיימות קטגוריות מסוימות לטראומה, שיכולות לעזור בהבנת הגורמים והמאפיינים:

טראומה אקוטית (חריפה)

טראומה חריפה מתפתחת לאחר אירוע מסוכן בודד וקצר ברוב המקרים, כמו תאונת דרכים, שוד או תקיפה. הסימנים כוללים:

  • עצבנות מוגברת
  • בלבול
  • שינויים בהתנהגות
  • העדר הקפדה על היגיינה אישית
  • חוסר מיקוד בעבודה או בלימודים
  • נדודי שינה ובעיות שינה אחרות.

הגורמים לטראומה אקוטית הם אירוע חמור בודד, תקיפה, ומוות בנסיבות מחמירות של חיית מחמד או אדם אהוב. ההשפעות עשויות לכלול קהות חושים, תשישות, או ערנות מוגברת.

טראומה ממושכת

טראומה זו מתרחשת כאשר לאדם יש חשיפה חוזרת ונשנית למצבים טראומטיים או כאלה המתרחשים על פני זמן ממושך. הסימנים הם תחושות בושה, אשמה, חוסר ויסות רגשי, קשיים בזוגיות וקושי להתחבר לאנשים. הגורמים יכולים להיות התעללות ממושכת בילדות, התעללות מינית מתמשכת, או מצבי מלחמה או לחימה. כמו כן הזנחה עמוקה, טראומה רפואית, החזקה בשבי וילד שנאלץ לקחת על עצמו תפקיד של הורה לאורך זמן.

ההשפעות עשויות לכלול התפתחות של PTSD מורכב, שינויים באמונות ובהשקפת עולם, בעיות בזוגיות וניתוק מהאירוע הטראומטי. כולל אפיזודות דיסוציאטיביות, חוסר תקווה או ייאוש, וקושי במגעים אינטימיים או במתן אמון באנשים.

ההשפעות עשויות לכלול תחושות כעס, חרדה, חוסר אמון, דיכאון, קושי בקבלת החלטות וקושי בזיהוי, ביטוי וניהול רגשות.

טראומה היסטורית או בין דורית

סוג זה של טראומה משפיע בעיקר על אנשים שהתמודדו עם דיכוי או רצח עם לאורך זמן. טראומה מסוג זה יכולה לעבור לאורך דורות, ולהשפיע על צאצאיהם של אלה שחוו ישירות את האירועים הטראומטיים הראשוניים.

כל אחת מהסיבות הללו, בין אם חריפות או כרוניות, אישיות או קולקטיביות, תורמת לטבעה הרב-גוני של הטראומה ולהשפעתה העמוקה על יחידים וחברות, עם תסמינים שונים, שעליהם נדבר בסעיף הבא.

סימפטומים לטראומה

במקרים מסוימים, אירועים חמורים ועוצמתיים עלולים להאיץ תגובת טראומה, המשתנה מאדם לאדם.

ההבדלים מבוססים על גורמים כמו אופי האירוע, הגיל בו האדם חווה את האירוע הטראומתי ומנגנוני ההתמודדות הטבועים בו. תגובה טראומטית טיפוסית עשויה לכלול חלק מהתסמינים הבאים או את כולם:

זיכרונות מתמשכים שאינם רצוניים

זיכרונות מהטראומה מתבטאים בפלאשבקים לא רצוניים, סיוטים, או, אצל ילדים, דרך משחק. זיכרונות אלו מחיים בצורה חיה ומאיימת את האפיזודה הטראומטית, המתרחשת הן בזמן ערות והן בזמן שינה.

התחמקות מתזכורות, או 'טריגרים', הקשורים לטראומה

טריגרים אלו, שיכולים להיות צלילים, ריחות, תמונות או רמזים אחרים הקשורים לאירוע, מובילים לרוב להתנהגות של הימנעות שמשבשת את התפקוד היומיומי. לדוגמה, אדם עשוי לבחור ללכת או לנהוג במסלול ארוך יותר ליעדו, על מנת לעקוף את מיקום האירוע הטראומטי.

פעילות מוגברת של מערכת העצבים

תסמין זה נקרא ערנות מוגברת שמתבטאת בהפרעות שינה, בעיות ריכוז או היפראקטיביות של מערכת העיכול. מבחינה התנהגותית, תסמין זה עשוי להתבטא בעצבנות, התפרצויות כעס או תגובות פאניקה קיצוניות.

רגשות שליליים מתפשטים

כולל רגשות אשמה, בושה, ניתוק, חוסר עניין, בעיות אמון וקושי כללי לחוות רגשות חיוביים.

דיסוציאציה

זהו מנגנון הגנה נפוץ בטראומה הכרוך בניתוק בין התודעה לאירוע הטראומטי. מצב זה יכול להוביל לפערים בזיכרון לגבי האירוע או לרגעים של תחושת ניתוק מהגוף או תחושה של צפייה חיצונית מהצד על התנהלות החיים.

סומטיזציה

תסמינים פיזיים שמתרחשים ללא סיבה רפואית מובחנת, כגון כאבי ראש עזים עד מיגרנות, או אי נוחות בבטן.

בעיות ביחסים בינאישיים

תסמין זה מתבטא בניהול מערכות יחסים לא יציבות, קושי באינטימיות, שברוב המקרים מלוות בפחדים מנטישה או בסיכון מוגבר לקורבנות חוזרת ונשנית. תסמין זה מופיע בעיקר אצל אנשים שחוו טראומות שהתרחשו בשלבי התפתחות מוקדמים בילדותם.

שימו לב:

היעדר תסמינים אלו אינו מרמז שהאירוע הטראומטי היה חסר משמעות, ואף אינו שולל את הצורך בהתערבות טיפולית. טראומה יכולה להתבטא גם בדאגות אחרות לבריאות הנפש, כגון חרדה ודיכאון, ולכן הטיפול הנכון קריטי להשבת הרווחה הנפשית ואיכות החיים, כפי שנסביר בסעיף הבא.

דרכי טיפול בטראומה

פרופסור גרינהאוס מרכיב תוכנית טיפול אישית וממוקדת לכל מטופל, בהתאם לחומרת הטראומה, התסמינים וההשלכות. הטיפול בקליניקה של פרופסור גרינהאוס כולל שילוב של טיפול בשיחות וטיפול תרופתי. שילוב זה מאפשר לעזור למטופלים רבים. הטיפול התרופתי מותאם לתסמינים של המטופל, שעשויים לכלול דיכאון, חרדה או הפרעות שינה.

פסיכותרפיה ממוקדת טראומה על סוגיה, הינה השיטה הראשונית היעילה ביותר. אחד הטיפולים הפסיכותרפיים המוכרים והנפוץ ביותר בטראומה הוא טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT).

גישה טיפולית זו מתמקדת בשינוי דפוסי חשיבה ואמונות שליליות שהתפתחו כתוצאה מהחוויה הטראומטית. CBT עוזר לאנשים להבין ולנסח מחדש את מחשבותיהם, מה שמוביל לשינוי התגובות לזיכרונות טראומטיים. הארגון הקוגניטיבי המחודש, מסייע לאנשים לאתגר ולשנות אמונות לא מועילות הקשורות לטראומה, כגון רגשות אשמה או חוסר אונים.

טכניקות טיפול קוגניטיבי התנהגותי

גישת טיפול זו כרוכה בטכניקות כמו טיפול בחשיפה והתייחסות לתפיסות שהתפתחו עקב הטראומה. החשיפה מתבססת על התמודדות הדרגתית ושיטתית עם הפחדים והזיכרונות הקשורים לטראומה, בסביבה בטוחה ומבוקרת. תהליך זה עוזר להפחית את כוחם של זיכרונות אלו ואת החרדה הנלווית.

טיפולים יעילים נוספים לטראומה

EMDR (באנגלית Eye Movement Desensitization and Reprocessing) שיטה מקובלת לטיפול בטראומה נפשית המתבססת על איבוד מחדש של הטראומה בעזרת תנועות גלגלי העיניים והרפיה מתלווה.

מיינדפולנס וטכניקות הרפיה הן שיטות טיפול ממוקדות בטראומה שמסייעות להתמודדות עם סימפטומים של חרדה ועוררות יתר.

לחלק מהמטופלים מתאימה תוכנית טיפול תרופתי, במיוחד כאשר קיימים סימפטומים של דיכאון או חרדה חמורה.

ללא קשר לשיטת הטיפול הנבחרת, יש חשיבות עצומה לקבלת הטיפול. עם התמיכה והטיפול הנכונים, אנשים רבים יכולים להתאושש מטראומה ולהחזיר לעצמם תחושת שליטה על חייהם.

הבדלים בין טראומה לפוסט טראומה

טראומה ופוסט טראומה, על אף שהן קשורות באופן הדוק, מתייחסות לשלבים שונים של תגובתו של אדם לאירוע עוצמתי או משנה חיים. טראומה מתייחסת בדרך כלל לתגובה הפסיכולוגית והרגשית המיידית המתרחשת במהלך ומיד לאחר אירוע טראומטי.

בחשיפה לטראומה הראשונית, אנשים עשויים לחוות מגוון של רגשות עזים, כולל הלם, הכחשה, בלבול ופחד עז. תגובת 'הילחם או ברח' הטבעית של הגוף מופעלת, מה שמוביל לתסמינים גופניים כגון קצב לב מוגבר, רעד ונשימה מהירה. ההשפעה של טראומה היא רגשית ופיזיולוגית, שכן הגוף והנפש מנסים להתמודד עם הלחץ המכריע של האירוע.

האם אפשר להחלים מטראומה? התשובה היא כן!

אם אתם מעוניינים לקבל את התמיכה המקצועית, זה הזמן לפנות לפרופסור לאון גרינהאוס, פסיכיאטר מומחה לבריאות הנפש, שיסייע לכם עם תוכנית טיפול מותאמת אישית לחומרת הטראומה שלכם.

תוכנית הטיפול תסייע לכם להשיב את הביטחון העצמי ואת העוצמות הפנימיות שלכם, עם השפעות מתמשכות על תחומי חיים רבים, כך שתוכלו לחיות ללא הצל המאיים והמגביל של הטראומה.

צרו קשר עם פרופסור לאון גרינהאוס

בבקשה סמנו את מטרת הפנייה