header

קשירה ובידוד של חולים פסיכיאטריים- מבט אחר

בשבועות האחרונים, הקהילה הפסיכיאטרית נמצאת במתקפה חסרת תקדים סביב סוגיית הקשירה והבידוד של החולים בבתי החולים הפסיכיאטריים. הדיווחים מתבססים על דו"ח שהוכן על ידי ארגון "בזכות" ודיווחים נוספים של חולים שעברו קשירה. אין ספק כי העדויות האישיות הן קשות ומעידות על החוויה הטראומטית שנגרמת למטופלים. מנגד, דיווחים מבתי חולים אשר מנסים להפחית את תופעת הקשירות מראים שבמקביל חלה עלייה חדה בפציעות חמורות של אנשי צוות ע"י המטופלים, עד כדי כך, שקשה לגייס כוח אדם מיומן למחלקות הסגורות. הנתונים הללו מראים שלא ניתן להסתכל על תופעת הקשירות בצורה ממוקדת וחד צדדית. במחלקות הסגורות השכיחות של התנהגות אלימה של מטופלים, היא גדולה יותר, הסיכון גדול יותר, מדובר בדילמות יום יומיות משמעותיות שקיימות בכל בית חולים פסיכיאטרי. הצורך בקשירה או בסגירת מאושפזים בחדר בידוד מתעורר במצבים קליניים מורכבים בהם קיימת סכנה ממשית לחולה עצמו כמו פגיעה, פציעה, תקיפה של מטופל את המטופלים האחרים או תקיפה של מטופל את המטפל. האלימות במחלקות הסגורות, שתופעת הקשירה הינה פועל יוצא ממנה, החמירה בשנים האחרונות. הדיווחים בעיתונות מטילים את האשמה בקשירות מיותרות וגם ממושכות על מנהלי מחלקות שלא עושים את עבודתם כפי שמצופה מהם, ועל צוות לא מיומן שמשתמש בקשירה ככלי להפחיד או להעניש מטופלים. אין דבר יותר רחוק מן האמת. הצוות הפסיכיאטרי לרוב פועל בצורה אתית ומוסרית, ומנסה לטפל בחולים במצב קשה בתנאים בלתי אפשריים. אז איך נוצרו תנאים בלתי אפשריים אלה? לדעתי מדובר בהזנחה רבת שנים של המערכת הפסיכיאטרית בישראל.

מדיניות הבריאות בישראל ב- 20 השנים האחרונות הובלה על ידי המוטו "פחות משאבים לפסיכיאטריה זה יותר טוב". בשנים אלו התרחשו שינויים מרחיקי לכת בפסיכיאטריה, נסגרו מחלקות כרוניות והחולים הועברו למגורים בקהילה. הפסיכיאטריה החלה להתנהל תחת התוספת השלישית לחוק הבריאות הממלכתי. האם שינויים אלו הובילו לשינוי המיוחל? התשובה האמיצה היא שלילית. שינויים אלו  ובמיוחד בתוך בתי החולים הפסיכיאטריים, הובילו למצב הקיים היום.

מדוע אני חושב כך?

1. התנאים הפיזיים בבתי החולים ובמיוחד של המחלקות הסגורות. ההשקעה בתשתיות בבתי חולים פסיכיאטריים, אשר עליה אחראי משרד הבריאות, הייתה נמוכה מאוד בעשרים השנים האחרונות ורחוקה מהמצב המקביל בבתי חולים הכלליים. בנוסף, בתי חולים כלליים יכולים לגייס כספים ממקורות שונים (כמו אגודות ידידים וקרן מחקרים) פרט לתקציב המדינה. בתי החולים הפסיכיאטריים לא זוכים לאפשרות זו והמדינה מגבילה אותם ביכולתם לגייס כספים מחוץ לתקציב השנתי. כתוצאה מכך שינויים מבניים חיוניים נדחים או שבנייתם נמשכת הרבה מעבר למקובל. בשנים האחרונות הפערים הפיזיים בין בתי חולים פסיכיאטריים ובתי חולים כלליים רק הלך והחמיר.

2. הפנייה של חולים בהוראת בית משפט להערכה ואשפוז במחלקות פסיכיאטריות. כתוצאה מכך, התפוסה במחלקות הפסיכיאטריות הסגורות מגיעה לעיתים לאחוזים רבים מעל המקובל. אין ספק כי תפוסה זו, בשילוב המצב הירוד של המבנים, תורם רבות לעלייה במקרי האלימות כלפי הצוות במחלקות ועל הצורך בקשירה ושימוש בחדרי בידוד.

3. החמרה של היחס בין מספר המאושפזים לכמות אנשי הצוות במחלקות האשפוז. היחס בין כמות החולים למספר אנשי צוות החמיר מאוד בשנים האחרונות. הדבר בולט באופן מיוחד ביחס של הצוות הפרה רפואי (כגון פסיכולוגים, מרפאים בעיסוק, עובדים סוציאליים, מדריכים, ועוד). דבר זה גורם לכך שאין הרבה מה להציע למטופלים במחלקות מעבר לטיפול התרופתי והסיעודי. טיפול בשיחות, פגישות עם משפחות וכו' הפכו למחזה נדיר במחלקות האשפוז. אם נבדוק באילו שעות עולה כמות מקרי הקשירות, ניתן בקלות להסיק ששעות הערב והלילה מיועדות לאירועים חריגים ואלימים. מדוע? היות ומספר אנשי הצוות המטפל לעומת מספר המאושפזים קטן עוד יותר.

אלו רק חלק מהסיבות שיכולות לשפוך אור על תופעת האלימות במחלקות הסגורות ובעקבות זאת, על תופעת הקשירות והשימוש הנרחב בחדרי בידוד ובכלל על מצוקתה של מערכת בריאות הנפש.

משרד הבריאות הקים וועדה שתפקידה לבדוק את נושא השימוש בקשירות ובחדרי בידוד במחלקות הסגורות בבתי החולים הפסיכיאטריים. חשוב שהוועדה תבדוק את התנהלות בתי החולים הפסיכיאטריים ותגיע למסקנות כיצד ניתן לשפר ולקדם את תפקודם. רפואה מודרנית ואחראית חייבת לבצע בקרה עצמית באופן שוטף. אך השאלה היא האם משרד הבריאות יכול לבדוק את עצמו? בתי החולים הפסיכיאטרים הגיעו לנקודת השבר כיום עקב מדיניות משרד הבריאות, רבת השנים, שלא נתנה מענה לצרכים המשתנים של המערכת הפסיכיאטרית.

לעניות דעתי, רק וועדה עצמאית, בלתי תלויה אשר תבחן במקביל את קובעי המדיניות ואת מבצעי המדיניות, תצליח להוביל לשינוי מהותי ולא רק קוסמטי. צריך לזכור שבתי החולים הפסיכיאטריים זקוקים לעזרה מידית, באמצעות הזרמה מהירה של תקציבים שיאפשרו שיפור מבני בתי החולים וגיוס כוח אדם רב מקצועי שיאפשר טיפול נכון לאוכלוסייה מורכבת זו. זה האתגר הראשון והכי מרכזי שעומד היום בפני משרד הבריאות.

הכותב הוא פרופ' לאון גרינהאוס מנהל לשעבר של המרכז הירושלמי לבריאות הנפש (בתי חולים איתנים וכפר שאול) ומנהל מיינד קליניק, המרכז לטיפולים מתקדמים ברמת החייל תל אביב.