נרקסיסט – זיהוי, הבנת המנגנונים ודרכי הטיפול

כותב המאמר: פרופסור לאון גרינהאוס

הפרעת אישיות נרקיסיסטית (NPD) היא אבחנה קלינית מורכבת. רבים משתמשים במונח "נרקסיסט" בשיח היומיומי לתיאור אדם אנוכי או יהיר, אך חשוב להבין את הפער המשמעותי בין שימוש נפוץ זה לבין הפתולוגיה הנפשית. האבחנה הפסיכיאטרית אינה מתארת תכונת אופי בלבד, אלא דפוס אישיותי נוקשה, עמוק ובעייתי.

במאמר זה, נסביר מנקודת מבט מקצועית מהי ההפרעה, כיצד היא מאובחנת, מהם שורשיה, וכיצד ניתן לטפל בה.

מהי הפרעת אישיות נרקיסיסטית (NPD)?

ברמה הקלינית, NPD היא הפרעת אישיות המשתייכת ל"אשכול B" במדריך האבחנות הפסיכיאטרי (DSM-5), יחד עם הפרעות נוספות המאופיינות בחוסר יציבות רגשי ודרמטיות.

ליבת ההפרעה היא דפוס קבוע ומתמשך של גרנדיוזיות (תחושת עליונות וחשיבות עצמית מופרזת), צורך עז בהערצה חיצונית, וליקוי משמעותי ביכולת לאמפתיה.

הפרדוקס המרכזי ב-NPD הוא שהחזות הגרנדיוזית והשופעת בביטחון היא לרוב מנגנון הגנה, המכסה על הערכה עצמית שברירית ופגיעה. האדם תלוי באופן מוחלט ב"אספקה נרקיסיסטית" (אישורים, מחמאות, תשומת לב) מהסביבה כדי לווסת את תחושת הערך העצמי שלו, והוא מגיב בפגיעות עזה לכל מה שנתפס כביקורת.

הספקטרום הנרקיסיסטי

חשוב להבין שנרקיסיזם קיים על רצף. בקצהו האחד, אנו מוצאים נרקיסיזם בריא(נורמלי). זוהי אינה מילה גסה; מדובר במרכיב חיוני בנפש האדם, הכולל הערכה עצמית יציבה, היכרות עם היכולות והמגבלות, ביטחון עצמי ואסרטיביות. נרקיסיזם בריא מאפשר לנו לחוש גאווה בהישגינו, להציב מטרות, וחשוב מכל – לווסת את תחושת הערך העצמי שלנו באופן פנימי, מבלי להיות תלויים באופן מוחלט באישור חיצוני.

נרקיסיזם פתולוגי, או הפרעת אישיות נרקיסיסטית, נמצא בקצה הקיצוני השני של הספקטרום. כאן, תחושת הערך העצמי היא פרדוקסלית: היא נראית מנופחת וגרנדיוזית כלפי חוץ, אך בפועל היא שברירית, בלתי יציבה, ותלויה לחלוטין ב"אספקה" חיצונית. הנרקסיסט הפתולוגי זקוק להערצה מתמדת כדי לחוש שהוא קיים, והוא חווה כל ביקורת, או אפילו חוסר התפעלות, כאיום קיומי.

אבחון וזיהוי – הקריטריונים הקליניים (DSM-5)

אבחון רשמי של הפרעת אישיות נרקיסיסטית נעשה אך ורק על ידי איש מקצוע מוסמך (פסיכיאטר או פסיכולוג קליני) ומבוסס על קריטריונים אבחוניים, כפי שמופיעים במדריך ה-DSM-5. האבחנה ניתנת כאשר קיים דפוס מתמשך וכולל של גרנדיוזיות, צורך עז בהערצה וחוסר אמפתיה, המתחיל בבגרות המוקדמת ומופיע במגוון הקשרים. דפוס זה יתבטא בחמישה (או יותר) מהקריטריונים הבאים:

1. תחושת גדלות (גרנדיוזיות): תחושת חשיבות עצמית מופרזת (למשל, מגזים בהישגיו ומצפה שיכירו בו כעליון ללא הצדקה).
2. עיסוק בפנטזיות: שקוע בפנטזיות על הצלחה בלתי מוגבלת, כוח, זוהר, יופי או אהבה אידיאלית.
3. אמונה בייחודיות: מאמין שהוא "מיוחד" וייחודי, ושרק אנשים מיוחדים או בעלי מעמד גבוה יכולים להבין אותו.
4. דרישה להערצה מופרזת: זקוק באופן כפייתי להערצה; זהו ה"דלק" הרגשי שלו, המכונה "אספקה נרקיסיסטית".
5. תחושת זכאות (Entitlement): ציפיות בלתי סבירות ליחס מועדף או להיענות אוטומטית לציפיותיו.
6. נצלנות בינאישית: מנצל אחרים כדי להשיג את מטרותיו האישיות, ללא התחשבות בצרכיהם או רגשותיהם.
7. חוסר אמפתיה: אינו מוכן או אינו מסוגל להכיר ברגשות ובצרכים של אחרים או להזדהות עמם.
8. קנאה: מקנא לעיתים קרובות באחרים, או מאמין שאחרים מקנאים בו.
9. יהירות והתנשאות: מפגין התנהגות או גישה יהירה, מתנשאת ופטרונית.

סוגי נרקיסיזם

אחד האתגרים הגדולים בזיהוי הוא שההפרעה אינה מתבטאת באופן אחיד. הדימוי הפופולרי של הנרקסיסט השחצן והמוחצן מתאר רק סוג אחד. מבחינה קלינית, אנו נוהגים להבחין בכמה "סוגים" עיקריים:

1. הנרקסיסט הגרנדיוזי (הגלוי): הטיפוס הקלאסי והמוכר. הוא מוחצן, כריזמטי (לכאורה), יהיר, ואינו מסתיר את תחושת העליונות והזכאות שלו. הוא יחפש באופן אקטיבי את אור הזרקורים ויפגין בגלוי את צרכיו.
2. הנרקסיסט הפגיע (הסמוי): סוג זה מטעה וקשה יותר לזיהוי. כלפי חוץ, הוא עשוי להיראות ביישן, רגיש, מופנם, או אפילו לסבול מדיכאון וחרדה. הגרנדיוזיות שלו פנימית ומוסתרת. הוא מאופיין ברגישות קיצונית לביקורת, נטייה לחוש בושה והשפלה, ונוטה להציג את עצמו כקורבן ("אף אחד לא מבין אותי", "אני סובל יותר מכולם"). הקורבנוּת הופכת להיות הביטוי של ייחודיותו.
3. הנרקסיסט הממאיר (מליגני): זהו תיאור קליני (שטבע אוטו קרנברג) לסוג המסוכן וההרסני ביותר. הוא אינו אבחנה רשמית ב-DSM, אלא שילוב של הפרעת אישיות נרקיסיסטית עם תכונות אנטי-סוציאליות, פרנויה, ולעיתים קרובות סדיזם (הנאה מסבל הזולת). סוג זה אינו בוחל באמצעים להשגת מטרותיו, והוא חסר נקיפות מצפון.

גורמים לנרקסיסטיות

כמו ברוב הפרעות האישיות, האטיולוגיה (חקר הסיבות) של NPD היא מורכבת ומבוססת על המודל הביו-פסיכו-סוציאלי. אין גורם יחיד, אלא שילוב של נטייה מולדת וסביבה מכוננת.

• גורמים ביולוגיים וגנטיים: מחקרים מצביעים על מרכיב תורשתי מסוים ועל הבדלים במבנה המוח, במיוחד באזורים הקשורים לאמפתיה וויסות רגשי.
• גורמים פסיכו-סביבתיים: כאן טמון לב העניין. התיאוריות המרכזיות מצביעות על כך שנרקיסיזם פתולוגי הוא תוצאה של כשל בהתפתחות בילדות המוקדמת. זהו מנגנון הגנה עוצמתי שנבנה סביב "עצמי" פגוע ושברירי. כשל זה יכול לנבוע משני קצוות מנוגדים:

1. האדרת יתר ושימוש בילד כ"שלוחה" של ההורה: במצב זה, הילד גדל בתחושה שהוא "מושלם" או "מיוחד". עם זאת, התחושה הזו אינה מבוססת על מי שהוא באמת, אלא על תפקידו כמי שמייצג את הוריו או מגשים את שאיפותיהם. הוא לומד שהוא מקבל אהבה ואישור רק כאשר הוא עומד בציפיות הגבוהות ממנו. כתוצאה מכך, הוא מפתח הבנה שערכו תלוי לחלוטין בהישגיו ובמה שאחרים חושבים עליו.
2. טראומה, קור רגשי וביקורתיות: במקרה ההפוך, ילד שחווה סביבה פוגענית – בין אם מדובר בהזנחה, דחייה, ביקורת קשה או התעללות – נותר עם כאב עמוק ותחושת בושה. כדי לשרוד את הרגשות הבלתי נסבלים הללו, הילד מפתח באופן לא מודע "עצמי כוזב". זהו מעין "אני" חיצוני, שנראה לעיתים בטוח בעצמו יתר על המידה, מנופח ו"כל-יכול". תפקידה של "מסכה" זו הוא להגן על ה"עצמי האמיתי" – החלק הפנימי, הרגיש והפגוע – ולהסתיר אותו מהעולם.

התמודדות עם נרקיסיזם

מערכות יחסים עם אדם הסובל מהפרעת אישיות נרקיסיסטית (NPD) הן כמעט תמיד מורכבות מאוד. הן נוטות להיות מתישות וסוחטות רגשית, ולעיתים קרובות משאירות נזק נפשי.

האדם הנרקיסיסט מתקשה מאוד לראות באחרים אנשים נפרדים, בעלי צרכים ורגשות משלהם. במקום זאת, הוא נוטה לתפוס אנשים אחרים כ"אובייקטים" – כלומר, ככלים שתפקידם לשרת את צרכיו האישיים (מצב המכונה חיפוש אחר "אספקה נרקיסיסטית").

כיצד נרקסיסט משפיע על סביבתו של אדם?

• מניפולציות ו"גזלייטינג": הנרקיסיסט משתמש לעיתים קרובות במניפולציה מתוחכמת כדי לגרום לקורבן לפקפק בתפיסת המציאות של עצמו. משפטים נפוצים בטכניקה זו (המכונה "גזלייטינג") הם: "זה בכלל לא קרה", "אתה מדמיין דברים" או "אתה רגיש מדי".
• זעם נרקיסיסטי: כאשר הנרקיסיסט חווה "פגיעה" בתחושת העצמי שלו (למשל, כשהוא נתקל בביקורת, דחייה או כישלון), הוא תופס זאת כאיום ממשי. התגובה לכך עלולה להיות התפרצות זעם קיצונית, תוקפנית, וחסרת כל פרופורציה לאירוע שגרם לה.
• ריקון רגשי ו"הליכה על קליפות ביצים": אנשים הקרובים לנרקיסיסט מוצאים את עצמם חיים במתח ודריכות מתמדת. הם מנסים כל הזמן להימנע מלעורר את התפרצות הזעם הבאה, ובדרך כלל נאלצים לדכא את הצרכים והרגשות האמיתיים שלהם רק כדי לשמור על שקט יחסי.

איך להתמודד עם האדם הנרקיסיסט?

1. הצבת גבולות קשיחים (Hard Boundaries): זהו השלב הקריטי והקשה ביותר. יש להגדיר באופן ברור מהי התנהגות שאינה מקובלת ומהן ההשלכות (consequences) של חציית הגבול. יש לאכוף זאת בעקביות.
2. ניהול ציפיות וקבלה מלאה: יש להבין ולהפנים שהאדם השני סובל מהפרעת אישיות. אין לצפות ממנו פתאום לפתח אמפתיה, לקחת אחריות או להשתנות ללא טיפול מקצועי אינטנסיבי (ולעיתים גם איתו).
3. בניית רשת תמיכה חיצונית: אל תישארו לבד. יש לטפח קשרים תומכים מחוץ למערכת היחסים הפוגענית, ולשקול ליווי מקצועי (טיפול) עבורכם.
4. ניתוק קשר (No Contact / Low Contact): במקרים רבים, במיוחד עם נרקיסיסטים ממאירים או כאשר הפגיעה חמורה, הדרך היחידה להגן על הבריאות הנפשית היא ניתוק מוחלט או צמצום משמעותי של הקשר.

טיפול בהפרעת אישיות נרקיסיסטית

כאן אנו מגיעים לשאלת הליבה: האם טיפול ב-NPD אפשרי? התשובה המקצועית היא: כן, אך מדובר באחד האתגרים הטיפוליים המורכבים ביותר בפסיכותרפיה.

מדוע הטיפול כה מאתגר?

1. ההפרעה נתפסת כחלק טבעי: בניגוד להפרעות אחרות (כמו חרדה או דיכאון), שבהן האדם מרגיש שהוא סובל ומבין שמשהו "לא בסדר" ודורש טיפול, האדם הנרקיסיסט חווה את התנהגותו כחלק טבעי, אינטגרלי ומוצדק מאישיותו.
   הוא אינו תופס את עצמו כבעייתי; מבחינתו, הבעיה היא תמיד אצל כל השאר, והעולם הוא שצריך להשתנות ולהתאים את עצמו אליו.
2. חוסר מוטיבציה ופנייה לטיפול רק בעקבות משבר: נדיר מאוד שאדם נרקיסיסט יפנה לטיפול מיוזמתו בגלל תכונותיו הנרקיסיסטיות (שהוא, כאמור, אינו רואה כבעיה).
   בדרך כלל, הפנייה לטיפול תתרחש רק בעקבות משבר משני וחיצוני: אולטימטום מבן או בת הזוג, איום בפיטורים מהעבודה, או כאשר "ההצגה" שהם מנהלים קורסת והם חווים תסמינים קשים של דיכאון או חרדה.
3. הפחד מחשיפת פגיעות והקשר הטיפולי: טיפול דורש מהמטופל להיחשף ולהודות בפני עצמו ובפני המטפל בפגיעוּת ובחולשה. זוהי הנקודה המאיימת ביותר עבור הנרקיסיסט, שהשקיע את כל חייו בבניית חומות הגנה סביב אותה פגיעות בדיוק.

כתוצאה מכך, הוא עלול לנסות לערער את סמכות המטפל או את הקשר איתו. הוא עשוי להתייחס למטפל כ"מושלם" ו"גאון" ברגע אחד, וברגע אחר לזלזל בו, לתקוף אותו ולהפוך אותו ל"חסר ערך". התנהגות זו מקשה מאוד על יצירת אמון בסיסי וקשר טיפולי יציב, שהם הכרחיים להצלחת הטיפול.

מטרות הטיפול:

המטרה בטיפול ב-NPD אינה "לרפא" את הנרקיסיזם, אלא להפוך נרקיסיזם פתולוגי לנרקיסיזם בריא יותר. המטרות כוללות:

• שיפור היכולת לוויסות רגשי וניהול תסכולים.
• פיתוח יכולות מנטליזציה (הבנת מצבים נפשיים, רגשות ומניעים – של עצמי ושל האחר).
• הפחתת ההתנהגויות הנצלניות והגרנדיוזיות.
• בניית הערכה עצמית יציבה יותר, שאינה תלויה באופן מוחלט באישור חיצוני.
• פיתוח יכולת לאמפתיה אמיתית ולקשרים בינאישיים הדדיים יותר.

סוגי הטיפולים המרכזיים

אין טיפול "קסם" אחד, והגישה היעילה ביותר היא ארוכת טווח ומשלבת מספר מודלים:

1. פסיכותרפיה פסיכודינמית: הגישה הקלאסית, השואפת לרדת לשורשי הקונפליקט. הטיפול מתמקד בחקר חוויות הילדות שהובילו להתפתחות ההגנות הנרקיסיסטיות, ובעבודה על יחסי ההעברה (Transference) בחדר הטיפולים – כלומר, האופן שבו המטופל משליך על המטפל את דפוסי היחסים הבעייתיים שלו.
2. טיפול בסכמות (Schema Therapy):זוהי שיטת טיפול יעילה מאוד להפרעות אישיות, המשלבת מספר גישות פסיכולוגיות.
   הטיפול מבוסס על זיהוי "סכמות" – אלו הן תבניות חשיבה ורגש עמוקות שהתגבשו בילדותנו ומשפיעות עלינו עד היום. לדוגמה, סכמה של "פגמוּת" (תחושה בסיסית שאני פגום או לא שווה), "חוסר אמון" (תחושה שאנשים יפגעו בי) או "זכאות יתר" (תחושה שמגיע לי יחס מיוחד).בנוסף, הטיפול מזהה "מצבים" (Modes) – שהם החלקים השונים באישיות שלנו שפיתחנו כדי להתמודד עם הכאב של אותן סכמות.
3. טיפול מבוסס מנטליזציה (MBT – Mentalization-Based Treatment): גישה שפותחה במקור להפרעת אישיות גבולית אך מותאמת בהצלחה גם ל-NPD. הטיפול מתמקד באימון ושיפור היכולת הבסיסית של המטופל להבין מה מתרחש בתוך תודעתו ובתודעת האחרים, ובכך לשפר את היחסים הבינאישיים.
4. טיפול דיאלקטי התנהגותי (DBT) וטיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT): גישות אלו פחות מתמקדות ב"למה" (השורשים) ויותר ב"איך" (ההתנהגות). הן יעילות מאוד בטיפול בתסמינים הנלווים: ניהול כעסים, ויסות רגשי, שינוי דפוסי חשיבה אוטומטיים ("אני חייב להיות הכי טוב") ורכישת מיומנויות בין-אישיות.

ממצאי מחקרים שסקרו את סוגי הטיפולים

הטיפול ב-NPD מאתגר, אך מחקרים עדכניים מראים כי הוא בהחלט אפשרי. סקירות שיטתיות ומטא-אנליזות שפורסמו בשנים האחרונות (למשל, בכתבי עת מובילים כמו American Journal of Psychiatry ו-Journal of Personality Disorders) מצביעות על מגמה ברורה: טיפולים פסיכותרפיים ארוכי טווח, במיוחד אלו המשתייכים לגל השלישי ומשלבים הבנה דינמית עם כלים מובנים (כגון סכמה תרפיה ו-MBT), מראים יעילות מוכחת.

מחקרים אלו מדגישים כי לאורך זמן (טיפול של שנים, לא חודשים), מטופלים עם NPD יכולים להשיג שיפור משמעותי בתפקוד הבינאישי, הפחתה בהתנהגויות נצלניות, ועלייה ביכולת לאמפתיה ולוויסות רגשי. המפתח הוא התאמת הטיפול למטופל ובניית ברית טיפולית חזקה.

הגישה הטיפולית לנרקיסיזם של פרופסור גרינהאוס

פרופסור גרינהאוס נוקט בגישה אינטגרטיבית, רב-מערכתית ומותאמת אישית לטיפול בהפרעת אישיות נרקיסיסטית, מתוך הבנה שמדובר באתגר קליני מורכב הדורש מעטפת מלאה. פרופסור גרינהאוס מתרכז באבחון הראשוני של המטופל ובהמשך עובד עם מטפלים פסיכותרפיסטים בקליניקה שלו. שיתוף הפעולה בן גורם רפואי פסיכיאטרי וגורם פסיכותרפויטי מעלה את סיכויי הצלחה של הטיפול.

שלב 1: אבחון מקיף וייצוב לא מתחילים טיפול עומק בתוך "סערה". הצעד הראשון הוא אבחון פסיכיאטרי ופסיכולוגי יסודי. אנו בודקים קומורבידיות (הפרעות נלוות) – לעיתים קרובות, ה-NPD "מתחבא" מאחורי דיכאון עמיד, התקפי חרדה, או שימוש בחומרים. במקרים אלו, הטיפול הפסיכיאטרי (לעיתים תרופתי) חיוני לייצוב המצב הנפשי, הפחתת הסבל האקוטי, והפיכת המטופל לפנוי לטיפול פסיכותרפי.

שלב 2: יצירת קשר של אמון (ברית טיפולית) זהו השלב הרגיש והחשוב ביותר בתהליך, והוא דורש סבלנות רבה משני הצדדים. האתגר המרכזי הוא לבנות יחד קשר אנושי בטוח, יציב ומבוסס אמון.

במהלך הטיפול, טבעי שהמטופל ינוע בין רגשות קיצוניים כלפי המטפל – לעיתים ירגיש שהוא "מושלם" ו"היחיד שמבין", ולעיתים ירגיש "מאוכזב" או "לא מובן". זוהי תגובה מובנת, שנובעת מחוויות עבר ומהפחד להיפגע שוב.

תפקיד המטפל הוא להישאר "עוגן" יציב וקשוב. הוא צריך להכיל ברגישות את התנודות הללו, לא לקחת אותן באופן אישי, ולהבין שהן משקפות פצע עמוק וכאב ישן.

בשלב זה, אנו משתמשים בגישה שאפשר לכנות "הכוונה מתוך הבנה" (או "אמפתיה קונפרונטטיבית" בשפה המקצועית):

1. ההבנה (אמפתיה): קודם כל, המטפל מתחבר בכנות לכאב ולמצוקה של המטופל. הוא נותן תוקף מלא לרגשותיו ומבין את המקור להתנהגויות ההגנתיות שלו.
2. הכוונה (ה"עימות" הרך): רק מתוך מקום בטוח ומבין זה, המטפל עוזר למטופל להתבונן יחד, בעדינות, על האופן שבו התנהגויות מסוימות (כמו התרחקות, ביקורתיות או זעם) משפיעות על חייו ועל קשריו. זו אינה האשמה, אלא הזמנה לבחון דפוסים ישנים ולמצוא יחד דרכים חדשות, מיטיבות יותר, להתמודד עם הכאב ולבנות קשרים בריאים.

שלב 3: פסיכותרפיה אינטגרטיבית (משולבת) אנו לא מאמינים בגישת "מיטת סדום" (One-size-fits-all). הטיפול משלב באופן דינמי בין גישות שונות בהתאם לצורכי המטופל:

• הבנה דינמית: חקר השורשים והפגיעות המוקדמות.
• כלים מבוססי סכמה תרפיה: זיהוי הסכמות והמצבים הפעילים, ועבודה על "תיקון חווייתי" בתוך הקשר הטיפולי.
• כלים מבוססי CBT/DBT: מתן כלים מעשיים לניהול כעסים, שיפור מיומנויות תקשורת, וזיהוי עיוותי חשיבה גרנדיוזיים בזמן אמת.

התהליך הוא ארוך טווח ומטרתו היא בנייה איטית וסבלנית של "עצמי" יציב, גמיש ואותנטי יותר.

לסיכום, הפרעת אישיות נרקיסיסטית היא הפרעה נפשית מורכבת, הנובעת מפגיעות עמוקה ומובילה לסבל רב – הן עבור האדם עצמו והן עבור סביבתו. זוהי אינה "רוע" מולד או בחירה מודעת, אלא מנגנון הגנה נוקשה שהפך לכלוב.

עבור הסובבים את הנרקסיסט, ההבנה היא הצעד הראשון בדרך להצבת גבולות ולהגנה עצמית. אך עבור האדם הסובל מההפרעה, ההבנה (שבדרך כלל מגיעה בעקבות משבר) היא הצעד הראשון בדרך לטיפול.

הדרך לשינוי קיימת, אך היא ארוכה, קשה ודורשת מחויבות אדירה. היא דורשת אומץ נדיר מצד המטופל להסכים להביט בפגיעות שלו, ומומחיות רבה, סבלנות ויציבות מצד המטפל. זהו מרתון, לא ספרינט, אך הוא אפשרי.

שאלות תשובות בנושא נרקיסיזם

1.שאלה: אני חושב/ת שבן הזוג שלי הוא נרקסיסט סמוי. מהם סימני האזהרה הכי ברורים?

תשובה: נרקיסיזם פגיע (סמוי) מאתגר לזיהוי מכיוון שהוא אינו תואם לסטריאוטיפ הגרנדיוזי. בעוד שהנרקסיסט הגלוי מוחצן ודורש תשומת לב, הסימנים המרכזיים של הנרקסיסט הסמוי הם:

• רגישות קיצונית לביקורת: כל הערה ניטרלית נחווית כהתקפה אישית.
• נטייה לקורבנוּת: הצגה עצמית כמי שאינו מובן, כקורבן תמידי של הנסיבות או של אנשים אחרים.
• ביטול פסיבי-אגרסיבי: במקום עימות ישיר, הוא ישתמש בעקיצות, שתיקות רועמות או "טיפול בשתיקה" כדי להעניש.
• צניעות מזויפת: הצגת חזות צנועה או ביישנית המסתירה תחושת עליונות פנימית ופנטזיות גדלות.

2. שאלה: מה ההבדל המהותי בין נרקיסיסט לפסיכופת?

תשובה:

• הנרקסיסט (NPD): זקוק להערצה (אספקה נרקיסיסטית). כל מעשיו נועדו לווסת הערכה עצמית שברירית. הוא זקוק לקהל. הפגיעה בו היא פגיעה באגו.
• הפסיכופת (ASPD): זקוק לכוח ושליטה. הוא אינו זקוק להערצה, אלא רואה באנשים כלים לשימוש או לשעשוע. המצפון שלו פגום או לא קיים, והוא חווה מעט מאוד חרדה או פחד.

במילים פשוטות: הנרקסיסט יפגע בך אם תעמוד בדרכו לקבלת הערצה; הפסיכופת יפגע בך כי הוא יכול, או כי זה משרת מטרה מעשית עבורו.

3. שאלה: איך להציב גבולות לאמא נרקסיסטית בלי לנתק איתה את הקשר?

תשובה: הצבת גבולות להורה נרקיסיסטי היא תהליך מורכב ביותר, מכיוון שהקשר עמוק וארוך שנים. המפתח הוא להעביר את הפוקוס משינוי ההתנהגות שלה (דבר שכנראה לא יקרה) לניהול התגובות והמעשים שלך.

• גבולות חיצוניים (לא רגשיים): במקום לומר "אל תגידי לי את זה", קבע גבולות פיזיים. "אמא, יש לי 20 דקות לשוחח", "אני לא יכול/ה לדבר על הנושא הזה כרגע".
• טכניקת "האבן האפורה" (Grey Rock): הפוך את התגובות שלך ל"משעממות". אל תספק מידע רגשי (חיובי או שלילי) שיכול לשמש כ"דלק". ענה תשובות ענייניות, קצרות, ונטולות רגש.
• ניהול ציפיות: קבלה רדיקלית שהיא לא תספק את הצרכים הרגשיים שלך כפי שהיית רוצה. זה מאפשר לך להפסיק להיפגע מאותן אכזבות שוב ושוב.

4. שאלה: מה זה 'הוּבֵרִינְג' (Hoovering) ואיך זה נראה בפועל?

תשובה: "הוּבֵרִינְג" (מלשון שואב אבק, Hoover) הוא מונח המתאר את הניסיונות המניפולטיביים של אדם נרקיסיסטי "לשאוב" אותך בחזרה למערכת היחסים לאחר פרידה או ריחוק. זהו ניסיון להשיב לעצמו את השליטה ואת מקור ה"אספקה".

דוגמאות נפוצות ל"הוברינג":

• התנצלויות פתאומיות: "הבנתי הכל", "אני הולך לטיפול", "השתניתי", "את/ה אהבת חיי".
• יצירת קשר בתירוצים "תמימים": "בטעות שלחתי לך הודעה", "רק רציתי לשאול לשלום הכלב", "יום הולדת שמח".
• משבר מבוים: "קרה לי משהו נורא", "אני בבית חולים", "אני זקוק/ה לך נואשות".
• הפעלת צדדים שלישיים: שליחת חברים משותפים או בני משפחה שישכנעו אותך לחזור.

5. שאלה: אני כל הזמן קורא/ת על נרקיסיזם וחושש/ת שאולי אני כזה/ו. איך אפשר לדעת?

תשובה: ככלל, אנשים הסובלים מהפרעת אישיות נרקיסיסטית אינם מבלים זמן רב בדאגה כנה ואותנטית שהם פוגעים באחרים או שיש להם פגם אישיותי. ההגנות שלהם חזקות מדי מכדי לאפשר סוג כזה של רפלקציה עצמית כואבת.

החשש שמא "אתה הנרקסיסט" הוא לרוב תוצר של אחד משני דברים:

1. אתה אדם אמפתי שנמצא או היה בקשר עם נרקסיסט, ועברת גזלייטינג שגרם לך לפקפק בעצמך.
2. אתה אדם בעל מודעות עצמית גבוהה שפשוט מזהה בעצמו תכונות אנוכיות נורמליות (שיש לכולנו), וחושש מהמשמעות שלהן.
   עצם הדאגה הכנה והיכולת לשאול את השאלה הזו, מעידים לרוב על קיומה של אמפתיה ומודעות עצמית – תכונות המנוגדות לליבת ההפרעה הנרקיסיסטית.

6. שאלה: האם נרקסיסט יכול להשתנות? האם טיפול באמת עוזר להם?

תשובה: שינוי אפשרי, אך נדיר ביותר וקשה מאוד.

הסיבה המרכזית לקושי היא שההפרעה היא "אגו-סינטונית" – הנרקסיסט אינו תופס את עצמו כבעייתי, אלא את העולם סביבו. לכן, רובם המכריע לעולם לא יפנה לטיפול מיוזמתו.

כדי שטיפול יצליח, נדרשים שני תנאים:

1. מוטיבציה אדירה: לרוב בעקבות "קריסה נרקיסיסטית" (אובדן עבודה, גירושים קשים) שגורמת למשבר עמוק.
2. טיפול ארוך טווח: לא מדובר בטיפול של חודשים, אלא בתהליך של שנים, לרוב בגישות כמו סכמה תרפיה או פסיכותרפיה דינמית, המטפלות בשורשי הפגיעות.

7. שאלה: תעזור לי לנסח תשובה להודעה מניפולטיבית מהאקס הנרקסיסט שלי בנוגע לילדים.

תשובה: במקרים של תקשורת עם הורה נרקיסיסטי (Co-Parenting), המטרה היא להפחית את החיכוך ולהגן על עצמך ועל הילדים. האסטרטגיה היעילה ביותר נקראת BIFF (Brief, Informative, Friendly, Firm):

• קצרה (Brief): כמה שפחות מילים. לא לפתוח "שיחה".
• אינפורמטיבית (Informative): היצמד לעובדות היבשות בלבד (זמנים, מקומות, צרכים לוגיסטיים).
• ידידותית (Friendly): לא חמה, אלא ניטרלית-מנומסת. "שלום", "תודה", "בברכה". זה מנטרל האשמות על עוינות.
• תקיפה (Firm): סיום השיחה. לא להשאיר פתח למשא ומתן רגשי.